"הייתי שמח להגיע לעבוד במספרה בתל-אביב מדי פעם. רק כדי לצאת קצת מהבית"

בגיל 16 וחצי למדתי ספּרות בתל־אביב. פה ושם סיפרתי אנשים, ואז התגייסתי.בימים אלה אני מספר אנשים מחוץ לקראוון שלי במגדל. לפעמים מזג האוויר לא מאפשר לנו לעבוד, אז אנחנו מחכים להפוגה. רוב המסופרים הם מפונים שנמצאים באזור ומכירים אותי, ואת חלקם הכרתי לאחרונה. מתחיל להתבסס כאן גרעין של לקוחות.

המדינה צריכה להיות פחות קשה בהעברה של הפיצויים, זה לוקח המון זמן. הייתי שמח להגיע לאיזו מספרה בתל־אביב לספר מדי פעם. בעיקר בשביל להוציא אותי קצת מהבית.

המספרה, לגברים וילדים, הוקמה לפני 15 שנה, ומאז ועד פרוץ המלחמה פעלה בקריית־שמונה. בשגרה מסתפרים במקום מאות לקוחות בחודש.

שגרת מלחמה

הכי גרוע שיכול היה לקרות כבר קרה. אנחנו כבר חצי שנה באי ודאות, בתוך הבוץ, ולא יודעים מתי זה ייגמר. המדינה מפצה, אבל הפיצויים מגיעים מאוחר והחובות מצטברים. אני ממשיך לשלם שכירות על הדירה ועל החנות בקריית־שמונה. אני מקבל גם 200 שקל ליום כי אני מפונה עצמאית, לא למלון.

שמחת תורה

הייתי אצל בת הזוג שלי בנהריה. מיד כששמענו על המלחמה נסעתי לקריית־שמונה, כי הילד שלי היה שם. העברנו את היום הזה מול החדשות. ביום ראשון בבוקר כבר התחילו שם ההפגזות. שכרתי צימר במגדל ונסעתי לשם יחד עם גרושתי והילד. זה מקום אסטרטגי - מספיק רחוק מהצפון, מספיק רחוק מהדרום.אחרי שבוע וחצי הבנתי שזה לא ייגמר בקרוב, ושאי אפשר לשכור צימר לנצח, אז נסעתי לקריית־שמונה והבאתי את הקראוון שלי למגדל. מאז אני גר וגם קצת עובד פה, וגרושתי והילד עברו לצפת.

התמודדות

גדלתי בקריית־שמונה, בצל המלחמות. מאז פרוץ המלחמה עלו לי זכרונות קשים מהילדות בעיר. קשה להתמודד עם המצב הזה, אבל אני מטפל בעצמי. הילד שלי, בן שלוש וחצי, בקושי מדבר אבל שואל בכל מקום אם יש בו ממ"ד. אני רואה אצלו את כל מה שעברתי בעצמי כילד.

מצב העסק

אני לא קורא לזה לעבוד. בשגרה אני מספר כמה מאות לקוחות בחודש, עכשיו אני מספר רק חמישה בשבוע. אני לא עושה את זה בשביל הכסף, אלא בשביל לא להשתגע.

אופטימיות

בת הזוג שלי היא משהו טוב שקורה בחיים שלי. היא הדמות שמחזיקה אותי בתקופה הזאת.