שעת ערב התחילו המחבלים שהשתלטו על בית משפחת אדרי באופקים לגלות סימני עצבנות. העוגיות המפורסמות של רחל לא השביעו את רעבונם, וגם מאפים אחרים שלוקטו בבית לא הספיקו להם. הם הציבו תנאי להמשך המשא ומתן על גורלם של בני הערובה: לספק להם, לחוטפים, ארוחה של ממש. בעיני סגן־ניצב ארקדי שוסטר, שעמד חשוף מול המחבלים לאורך כל אותו יום וניסה לגבור עליהם במשחק מוחות מתיש, זה דווקא היה סימן מעודד. אבל גם הוא לא ניחש איזה תפקיד יישמר לו עצמו בסעודה האחרונה של חוליית הנוח'בה. "ארוחה זה תמיד שלב טוב במשא ומתן", מסביר שוסטר. "זה מושך זמן, מעסיק אותם, מרגיע את המצב וגם מעייף. השוטרים הביאו מבית השכנים מגש של עוף ואורז, אבל המחבלים לא הסכימו לאכול לפני שאני אטעם מזה. בהתחלה טעמתי מהאורז, והם דרשו שאטעם מהכול. רק אז הם אכלו".אנחנו פוגשים אותו ברחוב התמר באופקים. הדי האירועים הקשים של שבעה באוקטובר עדיין נשמעים כאן מכל פינה, מכל בניין. אחת לכמה מטרים תראו כאן שלט שמציין את מקום הירצחו וסיפור גבורתו של אזרח או שוטר. צעירה יוצאת מאחד הבתים ומדליקה בחנייה נר לזכר אביה, שנאבק כאן עם המחבלים עד טיפת דמו האחרונה. בפתח הבית ממול יש שלט ונרות זיכרון המנציחים את זכרו של חלל נוסף.במרכז הרחוב עומד בית גדול ומרשים. השער נעול, ומבחוץ ניתן לראות את פצעי הירי על הגדר והקירות. "הבית של רחל", כך קוראים לו בשכונה השקטה והקהילתית; כאן הוחזקו דוד ורחל אדרי כבני ערובה במשך קרוב ליממה. סיפור החטיפה וההצלה שלהם כבר סופר מעל כל במה, ואפילו נשיא ארצות הברית נפגש עם רחל ושמע כיצד הצליחה בדרכים שונות לרופף את ערנותם של המחבלים, עד שכוח הימ"מ פרץ פנימה וחיסל אותם. אבל הפעם אנחנו שומעים את השתלשלות האירועים מזווית אחרת, שגם היא סיפור גבורה בפני עצמו: מפיו של קצין המשטרה שעמד בדלת הבית לכל אורך אותו יום מתוח, ראה את רחל אדרי מוחזקת כשרימון רסס צמוד לראשה, וניהל משא ומתן ארוך ומייגע עם המחבלים כדי להציל את חייהם של בני הערובה.
כמו רבים אחרים גם סנ"צ ארקדי שוסטר, קצין אגף המבצעים של מרחב נגב במשטרה, היה בחופשה בשמחת תורה. "קצין אג"מ של משטרת אופקים, שאבטח את המסיבה ברעים, התקשר אליי ואמר שיש ירי רקטות מעזה", הוא משחזר את תחילתו של אותו יום. "הוא שאל מה לעשות, והוריתי לו לפזר מיד את המסיבה. הוראה כזאת לא הייתה אומנם בסמכותי, אבל אני שמח שנתתי אותה, ומאוחר יותר עשיתי כמה שיחות לממונים עליי וקיבלתי אישור בדיעבד. ערכתי גם סבב טלפונים עם שוטרים לצורך רענון נהלים, מה עושים כשיש ירי רקטי".
עדכון נוסף, שהגיע אליו באופן די מקרי, הפנה את תשומת ליבו של שוסטר לאירוע אחר, אך באותו שלב הוא לא חיבר עדיין בין הנקודות. "הייתי בעבר בתפקיד ביס"מ, ונשארתי מאז בקבוצת הוואטסאפ שלהם. שם אני רואה שמדווחים באותו בוקר על לוחם פצוע באופקים. לא חשבתי שזו היתקלות עם מחבלים, הנחתי שמדובר בתקרית פלילית או טעות בזיהוי. כשההתכתבות המשיכה, הבנתי שיש שם אירוע טרור, אבל לא קישרתי את זה לירי הרקטות.
הכי מעניין
"נסעתי למטה של המרחב בבאר־שבע, לקחתי שכפ"ץ ואת הרובה הראשון שמצאתי, ויצאתי לאופקים. בדרך קיבלתי עדכונים מהמסיבה – המחבלים עוד לא הגיעו לשם באותו שלב, אבל הבנתי שאנחנו נכנסים לאירוע חריג. הקפצתי את השוטרים וארגנו אותם לצוותים. כשהגעתי לאופקים, הווייז קרס ולא הצלחתי למצוא את הנקודה שבה דווח על היתקלות. אני מתחיל להסתובב בעיר, לחפש, ובינתיים יורים לי על הרכב, מפספסים. כשהגעתי לרחוב התמר ושמעתי את חילופי האש במקום, הבנתי שהמכונית יכולה להפוך למלכודת מוות. יצאתי ממנה והמשכתי ברגל".
רחוב התמר נראה כמו זירת קרב. גופות היו מוטלות על המדרכה, אזרחים צעקו מהחלונות והכווינו את אנשי כוחות הביטחון למיגונית שבה התבצר מחבל. סמוך לבית משפחת אדרי ראה שוסטר גופות של שוטרים; מוקדם יותר הם עשו שני ניסיונות להתקרב אל הבית ולחתור למגע, אך המחבלים ירו לעברם מהחלון וחמישה שוטרים נפלו.
"השוטרים באזור נראו קצת מבוהלים", משחזר שוסטר. "ברחוב היו כמה חברים ששירתו איתי ביס"מ וביחידת יואב. לקחתי אותם איתי ואמרתי להם שהמטרה היא להגיע לבית ולעצור את מסע ההרג שמתחולל בו. באותו שלב לא ממש ידענו מה האירוע בפנים. ירו לכיווננו מאחד החלונות, והחזרנו לשם צרור.
"ליד הבית פגשתי קצין משטרה שאני מכיר, אביתר אדרי. הוא אמר לי: 'ארקדי, זה הבית של ההורים שלי, יש מצב שהם שם. אנחנו מסתערים פנימה'. נכנסנו לחצר הבית תוך כדי ירי. חשבנו לזרוק רימון רסס, ובמבט לאחור טוב שלא עשינו את זה, כי היינו עלולים לפגוע ברחל ודוד. בתוך החצר ראינו הרבה דם, תרמילי קליעים ורימון שלא התפוצץ. ניסיתי להיכנס מהדלת, אבל היא הייתה נעולה. התקדמנו לחלון צדדי, זרקנו כמה רימוני הלם ונכנסנו פנימה לקומה התחתונה. אוריאל אברהם, אחד השוטרים שהיו איתי, ניסה להבין מי נמצא בבית. הוא התחיל לדבר, לזרוק דברים. שמענו מהקומה העליונה מישהו עונה לנו בערבית, ואז קול חלש יותר, בעברית - אישה שאמרה 'תיזהרו, יש פה מחבלים'. הבנתי שיש לנו פה אירוע של בני ערובה, משהו שלא היה בישראל עשרות שנים. הנחיתי את החברים לסגת. הלכנו אחורה לכיוון הדלת, כשהפנים שלנו למדרגות, והתחלנו לתכנן איך ננהל משא ומתן. ידעתי שכל מה שעברתי בשירות שלי במשטרה היה הכנה לרגע הזה".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
