"כל המדינה דיברה על רחל מאופקים, יש באופקים מלא רחלות"

כשנכנסים לאופקים מהצד המערבי של העיר, שממנו חדרו המחבלים בשמחת תורה, קשה להתעלם משמות הרחובות, שנלקחו כולם מהמבצעים הצבאיים של יום העצמאות ומשמות החטיבות שהשתתפו במלחמה ההיא. רבים מהלוחמים והנופלים בקרבות שהתחוללו כאן לפני כשבועיים, חיו ברחובות הללו. ביתם של משה ואליעד אוחיון ז"ל, האב ובנו שקפצו מביתם להגן על שכניהם, נמצא ברחוב מבצע חורב; השוטר רוני אבוהרון ז"ל יצא מביתו שברחוב מבצע עובדה, ונהרג כמה רחובות משם, ליד ביתה של רחל אדרי; ייבדל לחיים שילה אברמוביץ, בנם של אלי ומיכל אברמוביץ, ממייסדי הגרעין התורני בעיר, שהרג שני מחבלים בבוקר המתקפה, מתגורר מול משפחת אוחיון ברחוב מבצע חורב; השוטר איתמר אילוז, שהרג כמה מחבלים וטיפל ופינה פצועים, מתגורר ברחוב חטיבת הנגב.כמעט בכל רחוב בשכונת מישור־הגפן יש עכשיו מודעת אבל, סוכת אבלים או פינת זיכרון. 48 תושבים איבדה אופקים במתקפת הטרור הרצחנית של חמאס, רבים מהם נפלו כאן בשכונה. מתקפת הדמים הכפילה את מספר חללי צה"ל ונפגעי הטרור של אופקים, מאז מלחמת העצמאות שמונצחת ברחובותיה. העיר, שבשנים האחרונות יודעת צמיחה דמוגרפית מרשימה, החלה למתג את עצמה לאחרונה כ"עיר של אנשים". באופקים אומרים כעת שצריכים לעדכן את הסלוגן ל"עיר של גיבורים".רב־סמל איתמר אילוז הוא ללא ספק אחד מאותם גיבורים. תושב אופקים מאז לידתו, לוחם בעברו וכיום שוטר יומנאי בתחנת המשטרה בנתיבות. לפני כשמונה שנים עבר עם אשתו אתי וארבעת ילדיהם לשכונת מישור־הגפן. בבוקרו של שמחת תורה התעוררה משפחת אילוז לקול האזעקות וירדה מיד לממ"ד. המשפחה מתגוררת בחלק החדש של השכונה, שבו יש ממ"דים בבתים. המחבלים, מצוידים במפות מפורטות, מיהרו בכוונה תחילה לחלק הישן של השכונה, שבו אין ממ"דים והתושבים נאלצים לצאת מבתיהם בזמן אזעקה לחדר המדרגות או למיגוניות שמפוזרות ברחוב.

כשאיתמר אילוז שמע צרורות ירי מחוץ לביתו, הוא לקח את האקדח, הורה לאשתו לסגור את הדלתות ויצא. בדרכו למקום הירי הוא ראה שוטרים נוספים שמתגוררים בשכונה ומיהרו לצאת. "בהתחלה חשבתי שמדובר במחבל אחד, כמו בפיגועים קודמים, אבל תוך כמה רגעים קלטתי שמדובר בסרט אחר, של מלחמה. ראיתי אזרחים רצים, ומחבלים עם מדים חומים ואפודים יורים לעברם ירי מכוון".

אילוז ירה לכיוון המחבלים והחל לחטוף צרורות ירי לכיוונו. הוא נכנס לאחד הרחובות וראה את הרב שחר בוצחק, רב גרעין "אפיקי אורות", שיצא להילחם במחבלים, שרוע על הרצפה כשהוא פצוע בירכו. הרב בוצחק שלח את אילוז למיגונית סמוכה. הוא מצא שם פצוע ירי וטיפל בו. לאחר מכן הוא חזר לרב בוצחק ופינה אותו תחת ירי לחצר של בית סמוך. הוא העניק טיפול ראשוני לרב, ויצא שוב לרחוב. ברחוב הוא ראה את נהוראי סעיד, לוחם בחטיבת כפיר שיצא מביתו להילחם ונהרג בקרב עם המחבלים. "הוא היה בנשימות האחרונות שלו. ניסיתי לפתוח לו נתיב אוויר אבל הוא הפסיק לנשום. אמרתי 'שמע ישראל', חשבתי שאולי זה יעזור גם לי, והמשכתי להתקדם לכיוון שממנו ירו".

מבית החולים לזירה

אילוז מראה לי סרטון שצולם מאחד הבתים ומתעד את ההתרחשות בזירה הבאה שבה לחם. אחד המחבלים ירה וזרק רימון מתוך חצר ביתו של רוברט טיבייב, שכיהן בעבר כח"כ מטעם קדימה. אילוז רץ לעבר הבית, טיפס על החומה וחיסל את המחבל מטווח קרוב. "התלבטתי לרגע אם לקחת למחבל את רובה הקלאצ', אבל אז נזכרתי שאני על לבוש אזרחי ללא כובע זיהוי, וחששתי שיחשבו שאני מחבל". אילוז המשיך לרוץ ברחוב, כשבדרך הוא חולף על פני גופות תושבים שנרצחו. "עד עכשיו אני מתייסר ומבקש מא־לוהים ומהנרצחים סליחה שלא הספקתי להתייחס אליהם. כל אחד מהם זו משפחה שבורה".

בהמשך נתקל אילוז בחייל בשם דניס, תושב העיר, שנפצע מירי בראשו ובחלקים נוספים של הגוף, והחל להעניק לו טיפול רפואי תחת אש. כשהגיע למקום חובש, אילוז המשיך קדימה והבטיח לחייל לחזור אליו בהמשך. הוא המשיך לכיוון רחוב התמר, שם התבצרו חמישה מחבלים בבית משפחת אדרי. בדרך הוא ראה שני חברים נוספים שלו מהמשטרה שנרצחו: אבי בוזגלו, שוטר מתחנת רהט, ויגאל אילוז, חבלן משטרה ותיק. כשראה שכוחות ביטחון גדולים כבר מכתרים את הבית, הוא חזר לחייל הפצוע ופינה אותו ברכבו של אחד התושבים שנרצחו, לבית החולים סורוקה. "כשדניס שלח לי מאוחר יותר סרטון מבית החולים, זה היה עבורי כמו פרוז'קטור של אור בימים החשוכים האלה".

גם לאחר שחזר מסורוקה לאופקים, יצא אילוז שוב להילחם והספיק להרוג מחבל נוסף בבית משפחת ביליה. בן המשפחה, אריאל ביליה, נרצח שם אחרי שהציל את כל המשפחה כשמילט אותם מהחלון לגג. "טיפסתי על הפרגולה של השכן", מספר אילוז, "ופתאום אני רואה את כל בני משפחת ביליה על הגג. הם התחבאו שם בשקט שלוש שעות. הורדתי אותם למטה לביתו של השכן וחזרתי לגג". אילוז התחיל לנהל דו־שיח עם המחבל שהתבצר בתוך הבית, והצליח לשכנע אותו לצאת החוצה עם ידיים מורמות. "כשהוא יצא צעקתי לו שירים את החולצה. ראיתי עליו משהו חשוד, לא לקחתי סיכון ויריתי בו מיד".

אילוז חזר לביתו ולמשפחתו רק לאחר כמה שעות, וגם אז התקשה להישאר בבית. "כל השבוע התקשיתי לחזור הביתה, והתקשיתי לישון בלילה. אנשים באים אליי ואומרים שאני גיבור, אבל אני לא מרגיש גיבור. אני חייב לומר לך שפחדתי. התחננתי לא־לוהים שאפצע כדי שתהיה לי סיבה מוצדקת להפסיק להילחם, אבל לא נפצעתי בכלל. עכשיו גם קשה לי לבוא ככה בריא ושלם ולנחם את משפחות הנרצחים. היו פה המון גיבורים שרצו לתוך התופת ונלחמו במחבלים". אשתו וילדיו של אילוז נסעו להירגע לכמה ימים באילת, אבל הוא התעקש לחזור לעבודתו בתחנה בנתיבות. "אני לא מסוגל לעזוב את החברים שלי שעובדים קשה גם עכשיו וללכת לנפוש".

מביתו של איתמר אילוז המשכתי לבית משפחת אדרי ברחוב תמר, שבו התבצרו מחבלים במשך 17 שעות. הבית, המנוקב כולו מכדורים, נטוש עכשיו. רחל אדרי, שהתפרסמה בתושייתה ובקור רוחה, ובני משפחתה שהוחזקו על ידי המחבלים, יצאו מהעיר. סביב הבית הוקמו שלוש פינות זיכרון לשלושה שוטרים: יגאל אילוז, ניסים לוגסי ורוני אבוהרון, שנהרגו כאן בקרב מול המחבלים. בצד השני של הכביש ממוקם בית משפחת ביליה, שם אבלים השבוע על הירצחו של אריאל.

השכן הצמוד של משפחת אדרי, פראג' טופחי, מכניס אותו לביתו ומראה לי תשעה חורים של ירי בסלון. "כשהחלו האזעקות יצאתי למיגונית ברחוב. אבל אז שמעתי יריות מתקרבות, רצתי לבית ונעלתי את עצמי. המחבלים רצחו את השכן שלי אבי חטואל מחוץ לביתו, וזרקו לי רימון לחצר של הבית. שכבתי על הרצפה במטבח במשך שעתיים וחצי עד שהירי ברחוב פסק". המחבלים נכנסו מאחורי בית משפחת טופחי ופרצו דרך החלון לבית משפחת אדרי, שם התבצרו והחזיקו את בני המשפחה במשך שעות. בחצר ביתו מראה לי טופחי את המקום שבו התפוצץ הרימון. הסוכה שעמדה שם התפרקה, ורק קישוט של ברכת האושפיזין מזכיר מה היה כאן קודם. אשתו, בתו ונכדתו של טופחי ברחו עם תחילת הירי לשכנים בבניין ממול, ונכון ליום שלישי בצהריים הן עדיין חוששות לחזור לביתם. באמצע השיחה שלנו מגיעה עובדת סוציאלית מאגף הרווחה של העירייה, כדי לשוחח עם אשתו ובתו של טופחי.

עשייה עכשיו, רגשות אחר כך

מזירת הירי אני עובר למרכז החוסן של יהלומה זכות, פעילה חברתית ותיקה ומוכרת מאוד באופקים ובנגב המערבי בכלל. לאחר שירות צבאי ממושך כחשמלאית מטוסים, הקימה זכות לפני כעשר שנים את מרכז החוסן האזרחי־קהילתי של אופקים. המטרה הייתה לא רק לטפל בנפגעי חרדה מירי טילים, אלא להיות מרכז העצמה לתושבי העיר. במסגרת מרכז החוסן הקימה זכות קבוצות של מבוגרים ובני נוער שפועלים ומתנדבים בעיר גם בשגרה, ולא רק בחירום. בין השאר היא הקימה קבוצת מנהיגות של בני נוער המכונה "היהלומים של אופקים", וסייעה בהקמת מכינה קדם־צבאית מדעית בשיתוף מכון ויצמן.

השבוע נולדה ליהלומה ושוקי זכות נכדה, אבל את רוב זמנה היא הקדישה לסיוע לתושבים הרבים שפונים אליה ככתובת בלתי פורמלית לבעיות רווחה. כשדיברה השבוע על חוסן, היא השתמשה בדימוי של גומייה שנמתחת וכבר אינה יכולה לחזור לממדיה הקודמים. החוסן, היא אומרת, דורש גמישות, אופטימיות, הכלה וסבלנות. "אני לא עוסקת ברגשות שלי אלא בעשייה. אני חיה כאן ועכשיו, רואה את המטרה הסופית. מביטה אל המשימות העכשוויות ורצה ממשימה למשימה. אחר כך כבר נעבד את הרגשות, ונטפל בכל אחד ואחד".

וכמו תמיד אצל יהלומה זכות, היא מעדיפה את הפן הלאומי ולא את האישי. "אני לא יהלומה, אני עם ישראל. בשנת 2002 כשאני והבת שלי שרדנו פיגוע בבאר־שבע, התחושה שלי הייתה כמו בשיר 'פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם'. כל מה שעושים לי עושים לעם ולא לי, וגם עכשיו אני קמה בשביל העם שלי".

זכות לוקחת אותי למוקד החירום של אגף הרווחה העירוני. כמו בשדרות שבה ביקרתי בשבוע שעבר, גם כאן בולטים בהתנדבותם, שכם אל שכם, אנשי "אחים לנשק" ואנשי הגרעין התורני המקומי. 50 עובדות סוציאליות של האגף מתרוצצות ממשפחה למשפחה ומנסות לתת מענה לכל הצרכים. על המלאכה מנצחות סוזי מרציאנו, מנהלת האגף, וציפורה בן־נון, המופקדת על תחום החירום בו.

אנחנו פוגשים כאן את עדיאל איליה. בשגרה הוא איש חינוך, מנהל התיכון הדתי "מרום" באופקים. מאז פרוץ המלחמה הוא בעיקר מתנדב כאן בחמ"ל ומסייע בייעול המערכות. בין השאר הוא פעל לחיבור מוקד 106 העירוני למוקד הפניות של אגף הרווחה. "גם אחרי החיבור הזה, אנחנו מקפידים לשמור על חיסיון הפרטים של המקרים שקשורים לאגף הרווחה", הוא מבהיר.

קרוב לאלפיים משפחות נעזרות באגף הרווחה העירוני בעת שגרה, ומטבע הדברים הצרכים גוברים בעת חירום. אף שמאות משפחות עזבו את העיר באופן עצמאי, אין פינוי משפחות מסודר ורשמי מאופקים. אנשים מבקשים שיביאו לביתם תרופות ומזון, וקשישים זקוקים לביקורי בית. ובכל זאת, גם פה, באגף הרווחה, איליה מתעקש לדבר על החוסן של תושבי העיר. "כל המדינה דיברה על רחל מאופקים, חשוב לדעת שבאופקים יש מלא רחלות. אנחנו עוברים בבתים ופוגשים אנשים מלאי כוחות שנשארים בעיר. בספר מלכים מופיע הסיפור על אלישע ואלמנת בן הנביאים שרצו לקחת את שני ילדיה לעבדים. השאלה הראשונה שאלישע שואל אותה היא מה יש לך בבית, כי שם מתחיל השינוי. רק אחר כך הוא שולח אותה לשאול כלים מאחרים. גם לנו באופקים יש מלא כלים בבית. יש לנו המון משאבי כוח פנימיים שאנחנו יכולים להיעזר בהם, לפני שאנחנו נעזרים בכוחות החשובים מבחוץ".