"אנחנו מאפשרים לעצמנו למתג את האחר בהקצנות - וזה מסוכן"

"להיות יהודי זה להחזיק מורכבות, אבל אנחנו הולכים ומאבדים את היכולת הזאת", אומרת לי מיה, וממהרת להבהיר: "מורכב זה לא פשרני. אני לא קוראת לבוא לדרוך עליי, העיקר שאמצא חן. ממש לא. הפכנו את המורכבות לפשרנות כי אנחנו לא יודעים לדבר. הכול פה שחור-לבן, אין אפור. אפור נראה דהוי ולא מוערך, אבל הוא החיים עצמם. אפור הוא לאה אמנו – חיים בתהליך, גם אם הוא לא נוצץ. וזה הקול שאני רוצה להביא לחברה הישראלית". הדבר האחרון שאפשר להגיד על מיה אוחנה-מורנו הוא שהיא דמות אפורה, וקשה להניח שמישהו היה מלהק אותה לתפקיד לאה אמנו, אבל היא גם רחוקה מהגדרה חד-ממדית של צבע קיצון אחד. היא בתם של ויטו ואלה ויצמן, ממפוני ימית שחזרו בתשובה בהמשך חייהם. החזרה בתשובה האישית שלה הייתה מאוחרת עוד יותר. אחיה חילונים למהדרין, וקשת החברים כוללת את כל הרצף החילוני-דתי והליברלי-שמרני. בעלה הראשון, סגן-אלוף עמנואל מורנו ז"ל, נפל במלחמת לבנון השנייה והותיר אותה עם שלושה ילדים. לפני 14 שנים נישאה לאלירן אוחנה, חוזר בתשובה גם הוא, ויש להם שתי בנות נוספות. עד התפרצות הקורונה היא הרצתה על דמויות בתנ"ך ועל כלים להתמודדות בסיטואציות מאתגרות, ובמקביל הפכה לפעילה חברתית בנושא השבויים והנעדרים ("אנחנו עדיין עסוקים במחיר של עסקת שליט, תקועים במחשבה שזה או עסקה או מבצע צבאי, בלי אפשרות שלישית"). כשהעולם נכנס לסגר, היא החליטה ללמוד תואר ראשון בפקולטה למזרח התיכון ("רציתי לדעת איפה אני חיה ברמת העומק כי השכונה המזרח-תיכונית מרתקת אותי, ואולי בסוף נשים יביאו את הפתרון").

ומה עם תוצאות הבחירות שיצרו ימין מובהק?

"רובנו מחזיקים המון מעגלים בחיינו הפרטיים. הממשלה צריכה לשקף את המגוון הזה"

ביום שלישי השבוע היא נשארה בביתה בשוקדה. "השיח הולך ומידרדר", היא אומרת. "גם במחאה הנוכחית וגם בשיח נגד הממשלה הקודמת. אנחנו מאפשרים לעצמנו למתג את האחר בהקצנות, וזה מסוכן. הכול נובע מכך שאיבדנו אמון במערכות השלטון – הימין במערכת המשפט, השמאל בממשלה הנוכחית". מיה, כבר הבנתם, לא מסוגלת לשבת בשקט כשהעולם סביבה בוער. המסע שלה בחברה הישראלית החל הרבה לפני המשבר הנוכחי, מתוך ניסיון להבין "איך זה שיש כל כך הרבה קולות שקוראים לחיבור, אבל לחיבור הזה אין ביטוי במציאות?".

כשחברי "אנשים אחים אנחנו" פנו אליה בבקשה להצטרף אליהם, היא התייצבה מיד. בימים אלה היא עסוקה בהקמת עמותת "הקומה הישראלית הבאה", שעוסקת "במחשבה ובפעולה של איך עובדים יחד גם כשחושבים אחרת, ואיך מוצאים פתרונות ולא ממשיכים להיתקע בקיר שעומד מולנו. הבסיס הוא ההבנה שלא כל החוכמה נמצאת אצל צד אחד. תרבות הדיבור צריכה להשתנות מקו ישר לקשת מעוגלת".

אנחנו נפגשות על מדשאות אוניברסיטת בר-אילן, נדחקות בלו"ז הצפוף של סטודנטית בתקופת מבחנים שהיא גם פעילה חברתית עסוקה מאוד. "באתי ממקום שמבקש לחבר. הרוב הרי חושבים שצריך שינוי כזה או אחר בנושא המשפטי, כך שהוויכוח הוא יותר על איך ולא על מה. תמכתי בממשלת בנט מאותה הסיבה שאני פועלת היום, כי אני מאמינה שחיבור בין קולות שונים הוא הדבר הנכון. היום אני לא מייצגת שום מפלגה או דעה. אני א-פוליטית".

הניסיון של בנט היה בסופו של דבר גשר לעליית ממשלת שמאל, לא אחדות אמיתית, אני אומרת. "זה לא קשור לשמאל-ימין", עונה מיה. "תפיסת שלטון בידי צד אחד יוצרת המון אנטגוניזם. זה לא קשור לרוב או למיעוט". ומה עם תוצאות הבחירות שיצרו ימין מובהק? הדברים מורכבים יותר, לשיטתה. "רובנו מחזיקים המון מעגלים בחיינו הפרטיים, לא רק כאלה שזהים לנו. הממשלה צריכה לשקף את המגוון הזה". מיה מזכירה את הפסקה המפורסמת של הרב קוק ב"אורות התחייה", על שלושה כוחות שפועלים בעולם במינונים משתנים: קודש, לאומיות ואנושיות. ואם כל אחד מהם יעמוד לבדו, לא יהיה לו קיום בכלל. "ומה אני? אני שלושתם – תורה וציונות וליברליזם, בהתאמה. לא כולם כמוני, ואני נורא שמחה על זה. כמו שותפים עסקיים שחייבים שכל אחד מהם יביא לחיבור הזה משהו אחר כדי שהעסק יתפתח. מהמקום הזה אני באה".

בסופו של דבר, אני אומרת לה, יש בחיים גם הכרעות של שחור-לבן. כן או לא מדינה פלסטינית; כן או לא שוויון בנטל. והנה, סעיף קטנטן כמו עילת הסבירות הפך פתאום לאסון קיומי. איך אידיאולוגיית האפור יכולה לעבוד בסוגיות בלתי הפיכות שההשלכות שלהן רציניות כל כך? מיה מבהירה שיש לה דעות מגובשות בהחלט בנושאים הללו, כאלה שהיא מתעקשת עליהן, אבל כעת היא מבקשת להשיב במבט של מביטה מהצד. "אנחנו לא יכולים לדבר ישר על הדברים הכי מורכבים. כדי להצליח לעבוד יחד צריך מכנה משותף להסכים עליו. ברגע שנדע מהו, נוכל ללכת על הסעיפים שאנחנו לא מסכימים בהם. צריך דיון נוקב וישר על המקומות שאנחנו לא מסכימים עליהם. לא מתוך פשרה, גם לי יש קו אדום. אבל מנקודת מבט אחרת. הרי כשאני יודעת מה הקו האדום של בן משפחה שלי אני מכבדת את המקום שלו. נכון, במדינה זה מורכב יותר, כי אנחנו מדברים על תפיסות עולם. הרי אפילו מאחורי ההגדרות 'כיבוש' או 'התיישבות' עומדים שני עולמות שלמים ושונים. אבל רק אחרי שניגע בלב הדבר נוכל לדבר על זה".

כמה זמן נוכל לשים את הסוגיות הגדולות בהמתנה? לא הרבה כנראה, אבל מיה חושבת שזה דווקא מצוין. "עד היום היה משהו ברור סביב אחזקת הארץ. לאורך השנים משהו בערך הזה התמסמס, ועכשיו הוא חוזר ומונח על השולחן עם כל השאלות הגדולות שמאחוריו: מה הקשר שלנו לארץ הזו, מה הגבולות שלה, של מי היא בכלל? עכשיו צריך לדון על הדברים הגדולים, ואני שמחה על זה. אבל נקודת המוצא של הדיון צריכה להיות כמו בחינוך ילדים. אנחנו רבים עם בן הזוג במחלוקות קשות בסוגיה הזו, ואיפה אנחנו נפגשים מחדש? כשאנחנו נזכרים שהילד הזה הוא של שנינו, וששנינו מעוניינים בטובתו".

מיה – אופטימיסטית חסרת תקנה, לדבריה – רואה במפגשים את הפתרון הראשוני, "כי במפגש פנים אל פנים אתה מבין שמה שידעת על האחר הוא לא הסיפור השלם. יש משבר גדול בחברה הישראלית, וטוב שהוא הגיע. אין לי עניין לייצר אמנה של הסכמות אלא שנביע את הרצון להמשיך לחיות יחד. רק אז נוכל לברר מה זה אומר".

בחדר העבודה שלה תלוי לקט ציטוטים של הרב יהונתן זקס, מתוך ספרו "שיג ושיח". "אחריות אינה דבר שאפשר להניח לפתחם של ממשלות ונשיאים אלא היא שייכת לכל אחד מאיתנו, ירצה או לא ירצה", כתוב שם. "כן, שומרי אחינו אנחנו. כולנו נקראים להיות מנהיגים. מנהיגות היא קבלת אחריות". "הנהגה אחראית מדברת, עוצרת שיח מפלג, עוצרת הקצנה", אומרת מיה. "אני מאמינה שככל שיותר אזרחים ידרשו שינוי, בסוף תצמח הנהגה שמכילה קולות שונים". כן, היא יודעת שיש שיגידו שזה נאיבי, פרווה כזה. אבל מיה מבקשת להציע דרך שלישית לשתי המחנות. כזאת שמוותרת מראש על הפוזיציה המתבצרת, הטוענת לבלעדיות על האמת. "קל זה לא יהיה, אבל הטריק הוא ללמוד איך הופכים את הטוב לוויראלי".