לא לפרסום!", כך נכתב בהבלטה בראש האיגרת שנשלחה מירושלים הנצורה ביום ו' בתמוז תש"ח. "הממשלה שלנו מציעה לי משרת שופט בבית הדין העליון. הצעה זו באה לי בהפתעה גמורה. אילו ידעתי קודם לא הייתי מסכים להיבחר לרקטור האוניברסיטה. שליח מיוחד בא אליי מטעם שר המשפטים, והראיתי לו על כל הקשיים אולם לכל קושי מצא עצה ותרופה. ומכל מקום עומדים הקשיים במקומם (...) תספר רק לצבי ותבקשו לשמור זה בסוד. אם אחליט לקבל מינוי זה אסתלק מן הסמינר – מה שקשה לי מאוד – ומכמה דברים אחרים, בעיקר ענייני חינוך, מה שגם כן קשה לי. אצטרך לבוא בכל שבוע לתל־אביב ליומיים. שלום רב לכם מאח שלכם, שמחה".
עוד הרבה לפני שנולד שמחה רוטמן היה שמחה אחר שהתיישב - כמעט בעל כורחו - על אחד הכיסאות הרמים ביותר שמערכת המשפט הישראלית יכולה להציע. היה זה הרב פרופ' שמחה אסף, שנכלל בהרכב הראשון של בית המשפט העליון. את המכתב המובא לעיל, שמספר על לבטיו סביב התפקיד, הוא שלח לאחיו אברהם. השליח המיוחד המוזכר בו הוא פרקליט המדינה הראשון חיים כהן, שהוטס במיוחד לירושלים כדי להפציר בו להתמנות לשופט בג"ץ.
פרופ' טליה איינהורן. | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
הלשונות הרעות טענו שהמינוי הזה היה מעין תשלום לחוגים הדתיים על גיבוי מעשי הממשלה בפרשת אלטלנה, אבל לכל הדעות הרב פרופ' אסף היה עילוי של ממש, ובשבתו כשופט הוא היה רחוק מאוד מלשמש כעלה תאנה מגזרי. הוא לא כיהן בתפקיד זמן רב; חמש שנים בלבד אחרי קבלת המינוי, הלך לעולמו. בן 64 היה במותו, ובכל זאת הספיק להותיר אחריו רשימה ארוכה של חיבורים, שככלל ביקשו להחזיר למשפט העברי את הרלוונטיות שלו. אחרי מותו נמנו לא פחות מ־288 ספרים, מחקרים ומאמרים אקדמיים שכתב.
הכי מעניין
"הרב אסף היה חרדי, אבל כלפי אחרים היה ליברלי מאוד", מספרת אחייניתו פרופ' טליה איינהורן, משפטנית בכירה שהתבלטה לאחרונה כתומכת נלהבת ברפורמות לתיקון מערכת המשפט. "הוא למד לא רק את המשפט העברי אלא גם את הדין במדינות אחרות, ולפני שנכנס לבית המשפט העליון למד על בוריו את הדין האנגלי. היה לו זיכרון צילומי; כבר בגיל שש ערכו לו 'מבחן סיכה' בתלמוד – נעצו סיכה בדפי הגמרא, והוא ידע דרך אילו מילים היא עברה. הוא נפטר כשהייתי בת שנתיים בערך, כך שאת כל הסיפורים עליו שמעתי מאבא שלי, אברהם, שהיה צעיר ממנו בעשרים שנה. הוא גם סיפר שלאחיו היה חוש הומור נדיר. במהדורה הראשונה של 'ספר הבדיחה והחידוד', אלתר דרויאנוב אפילו הודה לו על הבדיחות שתרם".
כשקברניטי המדינה שבדרך החליטו למנות לבית המשפט העליון עילוי משפטי שמייצג את הציבור הדתי, המועמד הראשון שחשבו עליו היה רב־פרופסור אחר מהאוניברסיטה העברית: אברהם חיים פריימן. "משפטן מעולה, תלמיד חכם מובהק", כך הגדיר חיים כהן את הרב שהספיק לשמש כשופט בגרמניה טרם עליית הנאצים לשלטון. אלא שהרב פריימן, לדאבון הלב, היה בין נרצחי שיירת הדסה בניסן תש"ח. לאחר נפילתו עלה שמו של הרב שמחה אסף כמתאים ביותר לתפקיד. אף שהמועמד החדש לא רכש מעולם תואר אקדמי כלשהו, הוא היה בקיא ומעורה היטב במשפט האירופי, במשפט הרומי ובמשפט האמריקני. כדי למנותו למשרה נדרש שינוי זריז של הפקודה המנדטורית, כך שתתיר גם ל"משפטאי מובהק" שאיננו בעל השכלה משפטית רשמית לכהן בבית המשפט העליון.
הכתבה המלאה תפורסים מחר (ו') במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
