"דיאלוג הוא אולי הדרך הקשה, אך היעדרו יהפוך את הדרך למפרכת יותר"

"היו שהזהירו אותי שלא לקיים את המסע לארץ ישראל. היו שאמרו: 'את תתאכזבי'. היו שאמרו: 'כשתגיעי לציון, תחדלי להיות ציונית'. ובאמת הרבה ראיתי שם... שעשוי לעורר תגובה של דחייה, אפילו בכי. אבל זכיתי לראות גם את מפעלם של המתיישבים החדשים, החלוצים במושבות, בגליל ובשרון. נסענו בעגלה בדרכי הארץ. ראינו את הנופים מקרוב והתחככנו באנשים. ואני אומרת לכם, שהאנשים האלה מילאו אותי אנרגיה. לא, לא חזרתי פחות ציונית ממה שיצאתי, להפך. נכון, היום אני יודעת שהציונות היא מטרה הרבה יותר קשה להגשמה ממה ששיערתי לפני המסע הזה. אבל היום אני משוכנעת יותר מתמיד: או ציונות או לא כלום; או ציונות או כליה על העם היהודי".

במילים המרגשות הללו סיכמת את ביקורך הראשון בארץ ישראל. הייתה זו שנת 1909, ימי העלייה השנייה. אז גם נחשפת לעוני, לדלות ולחולי ששררו בארץ השוממה. אולם לא רק שאלו לא ריפו את ידייך, כמו שחזו רבים, הם אף הביאו אותך לשנס מותניים ולעסוק בציונות מעשית בארץ ישראל.

יותר ממאה שנים אחרי, במסע ההרצאות עם ספרי 'תפילת נשים', נפגשתי עם קהלים מגוונים, בעיקר בארה"ב, ארץ הולדתך. השיחות עסקו לרוב במקומן הייחודי של נשים בהיסטוריה היהודית – במקרא ובהגות היהודית המודרנית, בתפילה ובמעשה, בקהילה ובהנהגה. מפגש אחד שנחקק בזיכרוני התקיים לפני חג פורים, עם ארגון נשות הדסה בעיר בוסטון. מיד בתחילת המפגש, בחדר הומה נשים, פנתה אליי אחת המארגנות בשאלה: "את מבקשת לספר לנו על נשים בהיסטוריה היהודית, על קולן שהודחק ועל סיפורי חייהן שכמעט ונעלמו. ואני, חברה ותיקה בארגון ואפילו את משמעות השם 'הדסה' לא יודעת".

כך התחלנו לדבר על הגות ציונית, על היסטוריה יהודית ועל מקומן של נשים - בהנהגה, בחברה ובבניין יסודות האומה. סיפרתי להן בהרחבה על העושר שגיליתי במסעותיי בעקבות נשים בהיסטוריה היהודית. ציינתי שגם את סיפור חייך המרתק, הנרייטה, גיליתי רק כשלמדתי לעומק על דמותה של אסתר המלכה. איך זה שבתחנות חיי לא נחשפתי למסע המרתק שלך בשרשרת הנשית היהודית? את, צלע מרכזית בסיפור הציוני, היית מוכרת רק כמי שהקימה את ארגון הדסה ואת עליית הנוער. מין נדבנית כזאת שלא היו לה ילדים, ושלזכרה מציינים את 'יום האם', שכבר מזמן הפך ל'יום המשפחה'. אז זהו, שאת הרבה יותר מזה, והיום אני רואה בבהירות עד כמה היית אמיצה וחכמה, ובמובנים רבים הקדמת את זמנך. את כל פועלך קשה יהיה לתחום במגבלות היריעה, אולם כמה מהנקודות שעליהן שוחחתי עם הנשים באותו מפגש, מספרות לא רק את סיפורך ההיסטורי ומעללייך אי אז, אלא את תכלית קיומנו כאן יחד גם היום.

את ארגון הדסה ייסדת יחד עם קבוצת נשים במארס 1912 בניו־יורק. מביקורך בארץ היו זכורים לך היטב תנאי התברואה הירודים, ההזנחה והמחלות הקשות, ומשם נולד גם חזון גדול - לקדם ציונות מעשית בארץ ישראל, עם דגש מיוחד על בריאות ורפואה מתקדמת, חינוך הנוער וקליטת עלייה. מפגש המייסדות התקיים שלוש שנים מאוחר יותר. לפגישה הראשונה הגיעו כ־30 נשים; כמה שנים אחר כך כבר מנה הארגון כ־30 אלף חברות בכל רחבי ארצות הברית.

את לידתו ותקומתו המחודשת של העם היהודי בציון, כמעט הספקת לראות בעינייך. שלוש שנים לאחר לכתך נוסדה המדינה היהודית בארץ ישראל, והחלה לקבץ לתוכה יהודים מכל קצות תבל. אני שואלת את עצמי האם היית מסוגלת אפילו להעלות על דעתך איך תיראה ישראל בשנתה ה־70. האם היית מאמינה שלא רק שהביצות ייובשו, המדינה החדשה אף תהפוך למעצמה צבאית וטכנולוגית, המפיצה חדשנות בענפי החקלאות והסייבר, ובתחום הבריאות שהיה יקר לך כל כך. ומאידך גיסא, אני תוהה איך את – כאישה שפרצה את כל גבולות האפשר והמקובל – היית מדמיינת את מקומן של נשים בחברה הישראלית ובהנהגתה כיום.

בנקודה זו לא ארחיב על הפערים בין גברים ונשים, שעדיין ניכרים בתחומים רבים בחיינו - על פערי השכר ועל ייצוג חסר בפרלמנט, סביב שולחן הממשלה, בקבינט ובתפקידי מפתח בכירים במשק. אלו אינם ייחודיים דווקא לסיפור היהודי בארץ ישראל. אולם ישנו היבט אחד שלא מרפה ממני, ומשהו אומר לי שהיינו חולקות את אותה התחושה. אני תוהה אם היית מאמינה שבשנתה ה־70 של מדינתנו האהובה, נשים יהודיות רבות - חכמות, משכילות ודעתניות ככל שיהיו - עדיין אינן מעלות על דעתן לעשות את שעשית את, לפני למעלה ממאה שנים.

הצער על מותו של אביך האהוב, שאליו היית קרובה מאוד, הביאך להחלטה להוציא לאור את כתביו. אלא שלשם כך נזקקת להשכלה תורנית ולידע נרחב בתלמוד, וכדי לרכוש אותם עשית מעשה מאוד לא מקובל: נרשמת לבית מדרש לרבנים. היית האישה הראשונה ללמוד בבית המדרש הזה - ובמקרה שלך, לא כדי לקבל הסמכה לרבנות, אלא כדי לעשות חסד עם פועלו של אביך ולהנגישו לרבים. כשאני משווה בדמיוני את החלטתך ללכת ללמוד בבית מדרש, אני מדמיינת תום וטוהר מחשבה, סקרנות והתרגשות להצטרף למעגל הלומדים – ומשערת כי לרגע לא חשבת שיהיה זה נושא שנוי במחלוקת עוד דורות רבים קדימה.

לאורך שנים, מרכיב משמעותי בסיפור היהודי נגרע ונסתר ממני. לא ידעתי עד כמה רבות הן הנשים בהיסטוריה היהודית שהיו לתלמידות חכמות, ולא ידעתי גם על ההכרה של מנהיגים רוחניים ורבנים רבים בפועלן. לא ידעתי עד כמה מרכזי היה מקומן של נשים בטקס ובתפילה, בעולם הרוח ובעולם המעשה. החיפוש האותנטי של נשים אחר לימוד התורה, הגעגוע שפורץ לעבודת ה' במרחב הציבורי, השותפות להנהגה הקהילתית - כל אלה נתפסים על ידי ההגמוניה הגברית כחידוש. לכך תוסיפי את החשש מהחדש והמודרני ומההשפעות של התנועות הליברליות והפמיניזם שניפצו תקרות רבות, ואת יכולה כבר להבין מה קורה אצלנו. אולם את גם לבטח יודעת היטב שהתבוננות יסודית בתולדות התרבות היהודית, מגלה שמדובר רק בהחזרת עטרה ליושנה. גם במהלך ההיסטוריה היו נשים בפזורה היהודית שעשו מעשה. הדעה שרק בדורנו פורצת יוזמה נשית למעורבות בריטואלים הדתיים ובשותפות בעשייה הדתית, נובעת מחוסר היכרות עם עולמן של נשים יהודיות בדורות קודמים.

ודאי תופתעי לשמוע כי במוסדות הדת קולן של נשים עדיין חסר, בבתי הדין קולן אינו נשמע, ונשים עגונות עדיין משוועות למענה. רבנים הנחשבים בכירים מוצאים עדיין לנכון לעלוב בנשים, לטעון שאין מקומן בשירות הצבאי, שיש בהן "רוחניות בינונית" אם בכלל, ש"דעתן קלה" וש"טמטמו אותן".

כיום, ב"ה, התברכנו במספר גדל והולך של נשים מלומדות, בקיאות בתורה ובהלכה, מעורבות ומשפיעות. קולן עדיין רחוק ממרכזי השיח הציבורי־תורני, ועם זאת יש בליבי האמונה כי הסכר נפרץ, וכי כשאכתוב לך שוב, אולי בחגיגות המאה למדינת ישראל, אספר לך בשמחה רבה על מקומן המרכזי של נשים כפוסקות, כדיינות וכמובילות שיח בהנהגה ובעולם התורני־הלכתי.

בתחום אחר שהיה יקר לליבך, חינוך הנוער, ניכר שחזית היטב את פוטנציאל הנפיצות. זיהית ועשית מעשה, שמשקף בעיניי הבנה עמוקה ומרחיקת לכת על טבעם וטיבם של החיים המשותפים שלנו כאן בארץ.

בראשית שנות הארבעים הגיעו ארצה "ילדי טהרן" – קבוצה ראשונה של ילדים שחוו את השואה. חלקם גדלו במשפחות דתיות באירופה טרם נמלטו על נפשם, אחרים הגיעו ממשפחות חילוניות. על רקע זה התקיים ויכוח נוקב סביב אופיו של חינוך הילדים בישראל. הגורמים הדתיים, והרב הראשי לישראל בתוכם, דרשו שכל ילד יהודי שאין לו הורים יישלח למסגרת חינוכית דתית. לעומתם, גורמים חילוניים דרשו למסור את הילדים לקיבוצים חילוניים, שבהם הוכנו תנאים הולמים יותר לקליטתם, ברוח היישוב העברי החלוצי. אלו ואלו יכלו להמשיך בוויכוח עד קץ הדורות. עם החרפת המשבר, החלטת להכריע בעניין: ילדים בני 14 יבחרו בעצמם את המסגרת. לגבי השאר, החלטת להיפגש ולשוחח עם כ־400 ילדים ולברר עמם באופן אישי, אחד־אחד, האם גדלו במשפחות דתיות או חילוניות. יצאת אז מגדרך כדי למנוע את העוול שבשיבוץ לא מתאים. כבר אז, בראייה צופת פני עתיד, הכרת בסכנה הגלומה בעקירת אדם מזהותו ומשורשיו. הבנת שהמתכון ההכרחי לחיים משותפים הוא דווקא שימור המסגרת התרבותית והערכית שממנה ינק האדם בצעירותו, וכי כל ניסיון מאולץ לכפות ערכים יידון לריב ומדון בלתי נגמרים.

ההכרה הזו, שנשמעת מובנת מאליה, ממשיכה להיעדר ברבים מהוויכוחים שמנהלת החברה הישראלית בימינו אנו. שאלות על שילוב נשים בצה"ל או על חדירתם של תכנים דתיים למערכת החינוך, העולות במסגרת ויכוח עוין וחשדני בין הצדדים – מערערות את הסדר החברתי ומרעילות את השיח. התוצאה של התהליכים הללו היא קיטוב מתמשך, פחד וחשדנות גוברים בין המחנות, התכנסות והתבצרות של כל שבט פנימה. מתקשה אני מאוד להימלט מהמחשבה כיצד פתרונות שבתבונה וברגישות נמצאו בעבר, חומקים מעינינו כיום.

דואר ישראל - מכתבים לדור המייסדים

-"בן גוריון, אנחנו מתקדמים במעלה ההר"

-"גולדה, סיפורך שזור כחוט השני בסיפורה של הציונות"

-"ז'בוטינסקי, מה היית מחליט לו חיית בינינו היום?"

את הבנת אז שדיאלוג - גם אם פרטני וסיזיפי - הוא אולי הדרך הקשה, אך היעדרו יהפוך את הדרך לקשה ומפרכת אף יותר. הבנת אז שאין זה רק המתכון לפוגג יצרים ומתחים, אלא שהחיים המשותפים שלנו ממש תלויים בדיאלוג כזה. הבנת אז שאת השוני התרבותי והערכי שהשתרש עמוק כל כך, לא נפתור דרך טשטוש זהויות וכפיית אמונות, אלא להפך - בהידברות המבוססת על כבוד הדדי והכרה בשונות. את הדיאלוגים הפרטניים שקיימת אז, אני חשה שציווית עלינו להמשיך ולקיים יום־יום.

הרשי לי לסיים באווירה אופטימית ולשתף אותך בתהליך מרתק שחווה הציבור בישראל - נשים וגברים, צעירים ומבוגרים. מתקיים פה חיפוש חי, תוסס ובועט של נתיבים ליהדות. אין הכוונה בהכרח לדקדוק בתרי"ג המצוות, אך יש בהחלט דרישה גוברת והולכת - גם בקרב כאלו שאינם בעלי תשובה - לגעת בערכים יהודיים ולהכיר את המורשת היהודית ואת תרבותה.

כולי תקווה, הנרייטה, שמתוך הזהות, התרבות, השפה וההיסטוריה המשותפת שכולנו חולקים, נדע לשוב לדרך ההידברות, ברגישות ובאחריות. שאת המתכון הנדיר שהכלת בסיפורך, ובו אהבת היהדות, ציונות מעשית ודיאלוג מתמשך בין הקבוצות השונות בחברה – נדע לאמץ גם אנחנו.