גיבורים רבים נולדו במהלך מלחמת חרבות ברזל. תרומתם וגבורתם של רבים מהם לא נגמרו שם, משום שהם או בני משפחותיהם החליטו לתרום את איבריהם לאחר המוות, וכך להעניק חיים לאנשים שנזקקו לתרומה הזאת.
סמ"ר שהם משה בן־הרוש ורס"ן במיל' נצר שמחי הם שניים מאלה: בן־הרוש בשל שיחה אגבית עם אמו, ושמחי בחתימתו על כרטיס אדי.
כל מי שזכה להכיר את שניהם לא הופתע. מסיפורי הוריהם וקרובי משפחותיהם מתגלים שניים שנהגו לתת ולתרום לסביבה מכל הלב, וגם כשהגיעה ההזדמנות להניח הכול בצד ולצאת להילחם בגבורה על הגנת המולדת – הם לא חשבו פעמיים.
סמ"ר שהם משה בן־הרוש מהיישוב חיספין, בן 20 בנופלו, הציל חיים בקיבוץ כרם־שלום בעת שנלחם שם ב־7 באוקטובר – ואז, אחרי מותו, הציל עוד חמישה אנשים בתרומת איבריו. הוא מת מפצעיו לאחר ניתוח, אף שהרופאים היו משוכנעים שיחלים. "ביום הרביעי לאחר הניתוח עשו לו בדיקה, וראיתי שהטכנאי לא מסוגל להסתכל עליי", נזכרת אמו, מרטין בן־הרוש, "אספו אותנו ואמרו לנו שלמעשה המוח שלו נפגע. לקח המון זמן לפנות אותו, והוא לא קיבל מספיק חמצן. לא קלטתי מה זה אומר, חשבתי שרק ייקח עוד זמן. הרופאה הבינה שלא ממש הבנו, והסבירה לנו שהוא לא יהיה צמח – הוא במוות מוחי.
"זו הבשורה הכי קשה שיש. מה אפשר לעשות עם דבר כזה? אבל שהם הוא ילד של ניסים. אמרו לנו שקביעת המוות תדרוש יומיים־שלושה, אבל רק אחרי שבועיים היה אפשר לקבוע לו מוות. הוא הבין שהיינו צריכים עוד זמן, והסכים לסבול עוד. לילה אחד ישבתי איתו ואמרתי לו שנהיה בסדר. ידעתי שזה עינוי בשבילו לא לזוז, שהוא לא היה רוצה לחיות ככה. הסכמתי שילך, אבל לא הצלחתי להיפרד ממנו. עד היום אני לא מצליחה".
ההחלטה לתרום את איבריו נפלה כשמרטין נזכרה שישבה פעם עם בנה ועם בתה, והבת הוציאה כרטיס אדי מהארנק. "אמרתי שאני צריכה לחתום גם, ושהם קפץ ואמר: 'גם אני'. שאלתי אותו אם הוא בטוח, והוא הכריז: 'ברור'. שכחתי את השיחה הזאת עד אותו רגע. קיבלתי משהם הרבה מתנות, והיום אני יודעת שהשיחה הזו הייתה אחת מהן".
מתרומתו של בן־הרוש בוצעו השתלת לב באדם בן 48, השתלת ריאות בנתרם בן 59, השתלת כבד בחולה בן 61, השתלת כליה באישה בת 69 והשתלת כליה נוספת באדם בן 57.
גם הוריו של רס"ן במיל' נצר שמחי מהיישוב מסד, בן 30 בנופלו, לא נדרשו להכריע בעצמם אם לתרום את איבריו – משום שהוא חתם על כרטיס אדי. "בעבר הוא אמר לי: 'אם יקרה לי משהו, אני רוצה שאנשים אחרים יוכלו לחיות, כי אני כבר לא בין החיים'", מספרת האם שחר, "אני יודעת שהאנשים שקיבלו את המתנות של נצר, העיניים הטובות, המבט החומל, אהבת האדם, הלב או הכליות – הם בטוח אנשים טובים יותר".
שמחי נפצע קשה בהיתקלות קשה שעות אחדות לפני שהיה אמור להשתחרר עם הגדוד שלו מהסבב הראשון של שירות המילואים. "כבר חיכינו לנצר", מספרים הוריו, "סבתא שלו תכננה איזו ארוחה להכין לו. זימנו את כולם. רצינו לחגוג את זה שנצר יצא שלם ובריא מעזה.
"לצערנו, זה לא מה שקרה. שעות ספורות לפני שהיה אמור לצאת נורה טיל נגד טנקים על אחת המחלקות, והטנק הושבת. נצר הבין שהטיל הבא שהמחבלים ישגרו יהרוג את החיילים בטנק, והוא שעט לשם מיד. עשרים מטר לפני שהגיע לטנק חדר RPG לטנק שלו ופגע רק בו. הוא ההרוג היחיד בכל התקרית. בגוף שלו הוא הגן על יתר החיילים שהיו בטנק".
גם בן־הרוש נהרג זמן קצר – במונחי השירות הסדיר – לפני השחרור. לפי משפחתו, הוא ויתר על האפשרות לצאת לביתו בחיספין שמחת תורה ולחגוג עם הוריו שם, והעדיף לסגור עוד חג בצבא לפני סיום השירות. "הוא ויתר כי לא רצה שמישהו אחר יידפק", מספרת מרטין, "אני שואלת את עצמי למה לא התעקשתי שיצא, אבל זה היה שהם – ילד של אור ונתינה, תמיד חושב על האחר. שמענו כל כך הרבה סיפורים עליו, כיצד היה היה מוותר על מקום בטרמפ או בתור בשביל אישה בהיריון – והוא עשה את זה מכל הלב".
הכול כדי לתת
כשמשפחת בן־הרוש שמעה בבוקר שמחת תורה על פריצת המלחמה, הרחק מהחזית, הם חשבו שהצבא יחסל את הפלישה במהירות. אבל ככל שחלף היום התגברה המצוקה.
"לא זכרתי את זה, אבל חברה שלי אומרת שהתחלתי לצעוק את השם של שהם", אומרת מרטין, "בשלב כלשהו לא יכולתי להישאר בבית הכנסת. חזרתי הביתה, קראתי תהילים, ובכל כמה דקות ניסיתי לטלפן אליו".
עם חדירת המחבלים בן־הרוש וחבריו הלוחמים נלחמו בקרבת קיבוץ כרם־שלום. היו שם ארבעה לוחמים עם מעט מאוד נשק מול עשרות מחבלים.
במהלך הקרב נפגע בן־הרוש מכדור בלסת ונפצע אנושות. הוא פונה לבית החולים הדסה עין־כרם, והוכנס לניתוח. הרופאים צפו לו שיקום ארוך מאוד, אבל היו משוכנעים שיחלים. גם מרטין האמינה בכך. "חצי שנה לפני כן הוא עשה תאונה עם האוטו, ופינו אותו במסוק לבית החולים רמב"ם בחיפה", היא נזכרת, "הבהילו אותנו לטיפול נמרץ, ומצאתי אותו שוכב על מיטה, מרים את הראש, מחייך ואומר: 'היי אמא, מה שלומך?'. הייתי בטוחה בלב שלם שזה מה שיקרה גם עכשיו".
שמחי נישא לבת זוגו קורל זמן קצר לפני המלחמה, באוגוסט 2023, והשניים נסעו לחופשה ארוכה בתאילנד. באמצע ירח הדבש הממושך פרצה המלחמה, והוא התעקש לחזור ארצה והתגייס לשירות מילואים בגדוד 87 של חטיבת "המחץ".
בתחילה שירת כסגן מפקד פלוגה, ולאחר מכן הועבר לתפקיד קצין מבצעים. "בלי להסס הוא בחר לשים הכול בצד ולחזור מיד לגדוד שלו", מספרת אמו שחר, "תפיסת העולם שלו הייתה שבמשמרת שלו לא יהיו ילדים יתומים, וכל הלוחמים שלו יחזרו הביתה בשלום. אני זוכרת שהחיילים העריצו אותו. הוא היה הולך לישון בלילה רק אחרי שווידא שכולם יצרו קשר עם בני המשפחה, ולכולם יש מזרנים. הוא עצמו ישן על האדמה עם המדים והנעליים".
"הוא היה אדם של אנשים, של רעות עמוקה", מוסיף האב אילן, "לא משנה מי אתה, דרוזי או הסדרניק, כולם היו קודם בני אדם. הוא נתן לכולם להרגיש שהוא איתם. כשהיה בתאילנד אמרנו לו 'נצר, המלחמה כנראה תמשיך עוד הרבה זמן, תסיים את החופשה ותחזור'. הוא ענה לאמא שלו: 'את רוצה שהחטופים יחזרו? שהמדינה תהיה בטוחה? אז אני צריך לחזור. עכשיו זו המשמרת שלי, ואני יודע את המשמעות ואת הסיכונים'.
"הוא עשה הכול כדי להגיע, אפילו שילם קנס על הקדמת הטיסה. אחרי כמה ימים הוא חבר לכוחות בניר־עם ולחם כמעט ארבעה חודשים", אומר האב.
היום מנסים בני הזוג להמשיך את מורשתו של בנם. "כשהיה בן שלושים הוא עשה שינוי בחיים", מספרת שחר, "הוא היה איש עסקים, אבל תמיד טיפל בכולם. בצוק איתן קניתי לו ספר על שיטות טיפול, והוא החליט ליישם את זה. זוגתו קורל למדה גם היא, והם חלמו להקים בית טיפול שיעזור לילדים ונוער דרך אומנות, מוזיקה, ספורט. לצערנו נצר לא הספיק, ואנחנו היום רוצים להגשים את החלום שלו".
כעת הם מבקשים להקים מרכז טיפולי במושב מסד שבגליל התחתון, ומבחינתם אין מקום מתאים יותר לכך: "שם נצר היה אמור להקים את הבית שלו".
