"אם המחיר של להיות ציוני הוא להתעורר בלילה מפיצוצים – זה מה שיהיה"

אביעד, מה שלומך?

"אנחנו נמצאים בתוך ימי הזיכרון הממלכתיים, 'בין כסה לעשור' הציוני. כל השנה הימים האלה חשובים לי, והשנה הם מקבלים משמעות מיוחדת כשאני עומד בראש מנהלת תקומה. זה מזכיר לי את סבא וסבתא שלי. הם הגיעו לישראל לפני השואה, אבל כל בני משפחותיהם נרצחו בשואה. למרות זאת הם בחרו בחיים, בדרך של שיקום ובניין, בבניית העיר אשדוד ובהקמת העיר ערד. זו בחירה. גם אנחנו צריכים לבחור אם להביט לאחור או לקחת את מה שהיה כבסיס, וממנו למנף את זה לצמיחה והתפתחות. זה אולי הסיפור של המדינה שלנו".

היום אתה נטוע עמוק בענייני העוטף, אבל בתחילת המלחמה עסקת בכלל בזירה הצפונית.

"הייתי במילואים יותר מ־300 יום. ב־7 באוקטובר עסקתי בניסיון להציל אנשים משדות הקטל בהכוונת כוחות מרחוק. למחרת, כשכולם הסתכלו דרומה, הסתכלתי צפונה. יחד עם קק"ל בריטניה, JNF UK, שנתנו את הכסף הראשוני, הקמנו מערך לשיקום מקלטים. חברו אלינו הרשויות המקומיות, משרד השיכון ועשרות אלפי מתנדבים, ויחד הכשרנו 30 אלף מקלטים. אנשים חשבו שאנחנו משוגעים כשהכשרנו מקלטים בעפולה ובבית־שאן. היו שם מקלטים שלא נפתחו ממלחמת יום כיפור, והיו כאלה שהפכו למספרה או חדר כושר. עברנו מקלט אחרי מקלט, סידרנו חשמל, שירותים ומים. בדיעבד הייתה פה הצלה של חיים רבים".

לפני חודשיים נכנסת לתפקידך בראשות מנהלת תקומה. מה פגשת?

"פגשתי צוות מחויב שרץ מרתון בספרינט. מצאתי מערכת שצריכה לעבור שינוי משיקום לצמיחה. אני בא מתחום הניהול, ולכן אני מציב יעדים. היעד שלנו הוא להכפיל בתוך עשור את מספר התושבים בנגב המערבי. ב־6 באוקטובר 2023 גרו בו 63 אלף איש, וב־6 באוקטובר 2033 המטרה היא שיגורו בו 120 אלף.

"כל מחקר שעוסק בשיקום מדבר על כך שהדרך להצליח היא על בסיס ראשי התיבות BBB – Build Back Better: לא לחזור למה שהיה לפני המלחמה".

אתה לוקח את הסיסמה "לא חוזרים ל־6 באוקטובר" למקום חדש.

"כן, חייבים להכפיל את מספר תושבי החבל. אנו מוכרחים שהחינוך, התרבות והבריאות יהיו טובים יותר, שהתעסוקה תהיה ברמה יותר גבוהה".

איך עושים את זה? גם בעבר ניסו למשוך אוכלוסייה לנגב המערבי, אבל זה לא קרה. שדרות נמצאת בצמיחה מטורפת, אבל מה עם יתר המקומות?

"שדרות בצמיחה גדולה, והיא תצמח הרבה יותר, כי יהיה נעים לחיות שם. אני רוצה שמשפחה דתית צעירה שבוחנת היכן לגור תחשוב על שדרות, ולא על פתח־תקווה או גבעת־שמואל. אגב, אני רוצה לא רק משפחות צעירות, אלא גם מבוגרות. החזון של העשור הקרוב הוא לגור בעוטף. אני לא רוצה לשנות את צביון היישובים. ניר־עוז צריך להישאר כפי שהוא, וכך גם כפר־עזה. משפחות מהציונות הדתית מוזמנות לגור בסעד, בעלומים, בתקומה, בשובה ובשוקדה".

ויש מספיק קיבוצניקים להגדיל את הקיבוצים הלא דתיים?

"אני משוכנע שכן. אני מאמין בדור הצעיר של המדינה הזאת. אני פוגש אותו במילואים. זה דור מצוין. אני רוצה שאנשים בוגרי המגזר שלנו, שאינם שומרי תורה ומצוות, יגורו ביישובים החילוניים בעוטף. אני רוצה את בוגרי השומר הצעיר והנוער העובד".

יש תנועה כזאת? התנועות המיישבות החילוניות זורמות עם זה?

"כן, מנכ"ל התנועה הקיבוצית ליאור שמחה, שותף נאמן, רוצה מאוד להגדיל את העוטף. אהד כהן, מנכ"ל 'עתיד לעוטף', בחור חילוני מאור־הנר, ישב איתי אתמול כדי לחשוב כיצד מביאים אלפי אנשים חדשים לאזור. עמית כוכבי מתל־אביב, ממשפחה חילונית מבוססת מאוד, שותף איתנו לחזון הבאת אלף הייטקיסטים לשדרות".

ויש לך במה כדי לתת להם לעבוד? יש חינוך ותרבות?

"אין הכול, אבל יש בסיס. תפקידנו לגרום לאנשים לבוא. בשדרות משלמים פחות מס, ומחיר הדיור הרבה פחות גבוה. היום הרבה אנשים יכולים לעבוד שלושה ימים מהבית, ורק יומיים לנסוע לאזור המרכז. יש רכבת משדרות, והם ייסעו בה. כשיהיו אלף הייטקיסטים בשדרות, חברות ההייטק יקימו שם אזורי עבודה, כי יותר זול להקים מרכז כזה בשדרות מאשר בהרצליה".

בעיה קטנטנה שיכולה לעכב את היעד: מה עם ביטחון?

"אין לי השפעה על זה, אבל האמת היא שגם תושב כרמי־צור, גם תושב חניתה וגם תושב לוד אינו חי בביטחון. מי שהחליט לחיות במדינת ישראל בחר להתגורר במקום שהוא לא הכי בטוח בעולם. אני ציוני, ואם המחיר של להיות ציוני הוא להתעורר בלילה מפיצוצים – זה מה שיהיה.

"אין לילה או בוקר שבו אני לא חושב בו על החטופים. זה כל הזמן מלווה אותי, אבל גם מלווה אותי שבשולחן הסדר בפסח שעבר הצגנו תמונה של חברי שגיא דקל־חן וההורים שלי הזכירו לנו שכילדים הצגנו בסדר תמונה של נתן שרנסקי. אני הקטן זכיתי בזכות ההיסטורית לעבוד עם נתן המון שנים, והקדוש ברוך הוא זיכה אותי השנה, שלושה ימים לפני פסח, לאכול ארוחת בוקר עם שגיא. כשאני מתפלל 'ברוך מתיר אסורים', אני חושב עליהם".

ספר לי על רגע מרגש מהחודשיים האלה.

"סיפור ניר־עוז היה קשה לי. זה התחיל בביקור אישי של חנה ושלי בניר־עוז. אני כל הזמן נמצא בשטח. יום שישי אחד קמנו מוקדם ואמרתי לחנה: 'בואי ניסע לניר־עוז'.

"כבר הייתי שם הרבה פעמים, אבל רציתי שוב לשם לפני הדיון בענייני הקיבוץ. הגענו לקיבוץ ופגשנו את נתן בהט, יהודי בן 87. הוא תפס את חנה ביד ואמר לה: 'הייתי פה ב־7 באוקטובר, חזרתי לפה חודש אחרי, ואהיה פה עד שהחיטה תצמח שוב'. אחר כך הושבתי בחדר אחד את כל השחקנים – אנשי הקיבוץ, החשב הכללי ואגף התקציבים, המשנה למנכ"ל משרד האוצר, ישראל מלאכי שהוא שותפי באירוע הזה, וגורמים נוספים. ישבנו שלושה לילות, כי לא יכול להיות שאחרי שנה וחצי עוד אין הסכם עם ניר־עוז. ישבנו עד שסיימנו, ובשבילי זה היה רגע מרגש. עוד רגע מרגש היה כשהבאנו את חוק תקומה לכנסת, והוא התקבל פה אחד".

לתחושתי העם מחובר יותר ממה שמשתקף בתקשורת וברשתות. מסכים?

"אני מרגיש, ולא כקלישאה, שהעם מאחוריי. כשקיבלתי את התפקיד אנשים אמרו לי: 'הצלחתך הצלחתנו'. בתפקידיי הקודמים אף אחד לא אמר לי את זה. העם רוצה בשיקום העוטף, והוא איתנו. שיקום העוטף והצפון אינו משימה של מנהלת תקומה, אלא של כל מדינת ישראל, העם והממשלה".