"הבחירה לחזור לא נבעה מהרצון לברוח, אלא להפך. הבנתי שזאת הדרך שלי להמשיך את אביה"
אניעם גנוט שירתה בקהילה בבוסטון. אחותה אביה נרצחה במסיבת הנובה
"רק רציתי לחזור הביתה, לחבק את המשפחה", מספרת אניעם גנוט מצופים, שאיבדה את אחותה אביה בנובה. גנוט (21) לומדת במדרשת דניאלי. היא הספיקה לשרת שנת שירות ראשונה בגרעין בבית־שאן, ואת השנה השנייה עשתה בבוסטון, עם חברתה מיכל, במסגרת תוכנית "בת עמי בתפוצות". כבר מכיתה י' חלמה להתנדב עם יהודים מחו"ל: "היו בנות מהיישוב שלי שעשו את זה, וזה מאוד משך אותי". הן הגיעו לבוסטון חודש וחצי לפני תחילת שנת ההתנדבות, כדי להתאקלם: "הייתה הסתגלות, היינו צריכות להכיר קצת את אמריקה. הכול היה חדש".
בשמחת תורה קמה בבוקר בתחושה רעה, ואז שמעה מישראלים על המלחמה. "ניסינו לא לחשוב על זה יותר מדי", מספרת גנוט. "בדרך לבית הכנסת ראינו אנשים נרגשים ומודאגים, אבל אמרנו לעצמנו שאלה בטח אמריקנים שמגזימים. ואז מישהי ישראלית אמרה לנו שזאת מלחמה רצינית. באותו הרגע אמרתי למיכל: אני מרגישה שקרה משהו במשפחה שלי. פשוט הרגשתי את זה".
אביה, אחותה הבכורה, נרצחה בבוקר הטבח במסיבת הנובה, אבל בתחילה בני המשפחה ידעו רק שהיא לא חזרה או יצרה קשר. הקהילה בבוסטון וארגון בת עמי התגייסו להשיב את גנוט הביתה מהר ככל האפשר, ואפילו שלחו איתה את מיכל, כדי שלא תעשה את הדרך הביתה לבד. גם כשהגיעה ארצה, שבוע שלם של חוסר ודאות עבר על המשפחה. "ההורים שלי אנשים מיוחדים", מספרת גנוט. "הם חיכו שאתאקלם, ורק אז סיפרו לי לאט־לאט על גודל האירוע. הם אמרו: עד שלא נודע אחרת, אנחנו מאמינים שהיא תחזור. בערב שבת הגיעו לביתנו והודיעו על זיהוי ודאי. במוצאי שבת כבר התארגנו להלוויה".
אביה, מספרת אחותה, הייתה מנהיגה: "מאוד עצמאית, תמיד חיפשה את הדרך שלה. אני בחרתי בדרך של תורה והיא בחרה אחרת, אבל בתוך המורכבות הזו – תמיד הייתה אהבה. תמיד ידענו לצחוק על השוני בינינו. אני זוכרת שפעם חזרתי בוכה מבית הספר, היא שאלה מה קרה, וכשסיפרתי לה שרבתי עם חברות היא פשוט אמרה, בפשטות שלה: 'בסדר. מה את כל כך נסערת? אני החברה שלך'. וזה כל כך נשאר איתי".
במהלך השבעה והשלושים התלבטה גנוט אם לחזור לשירות בבוסטון. "הרבה שאלו אותי למה בכלל לחזור", היא אומרת. "הרי בקושי היינו שם חודש וחצי, לא היה לי קשר עמוק עם הקהילה. יכולתי להתחיל דף חדש בארץ. אבל גם הרכזות מהתוכנית, גם מיכל, וגם המשפחה – כולם היו שם ונתנו לי גב. וזה מה שנתן לי את הכוח לחזור.
"חשוב לי להגיד שהבחירה לחזור לא נבעה מהרצון לברוח, אלא להפך. הבנתי שיש כאן שליחות. זה לא רק השירות שלי, זאת גם הדרך שלי להמשיך את אביה. סיפרתי לתלמידים על הארץ, על אביה, על מה שקרה – כמובן בעדינות, כי אלו ילדים. ודווקא זה, דווקא המקום הכואב הזה, הפך להיות מקום שמקרב. פתאום הם הרגישו חיבור אמיתי לישראל".
במהלך השנה היא יזמה עם הילדים פרויקטים מיוחדים הקשורים במלחמה ובזכרה של אביה. אחד השיאים היה ספר תורה לעילוי נשמתה שמומן במימון המונים, וגם חברי הקהילה בבוסטון היו שותפים לתרומה. "זו הייתה שנה משמעותית, עם תמיכה מטורפת מבת עמי ומהקהילה בבוסטון. זו לא השנה שדמיינתי – אבל זו הייתה שנה של בנייה, של משמעות, ושל זיכרון שנשאר איתי".
"לא היינו רק שליחות, אלא מראה חיה של מה שעובר על המדינה שלנו"
הדס כהן שירתה בקהילה במיאמי. אביה אביתר נפל בקרבות בעזה
הדס כהן, בת 20 מכפר־סבא, לומדת היום במדרשת שילת בקרני־שומרון. בשנה שעברה הייתה בשליחות בבית ספר יהודי במיאמי שבפלורידה. אביה, רס"ן במיל' אביתר כהן, נפל בקרב ברצועת עזה ב־10 בדצמבר 2023. "בתחילת השנה היינו הישראליות שמביאות את הכיף, את הרוח, אבל אחרי שהתחילה המלחמה הבאנו את הכאב", היא מספרת על חודשי השירות הראשונים במיאמי. "הקהילה ראתה את המלחמה דרכנו. הפכנו בעיני חבריה לישראל עצמה – לא היינו רק שליחות, אלא מראה חיה של מה שעובר על המדינה שלנו. הם שאלו כל הזמן איך אפשר לעזור, מה אפשר לתת. זו הייתה נוכחות אחרת לגמרי".
כשהגיעו הדיווחים הראשונים על המלחמה, האינסטינקט של כהן ושל חברותיה היה לעלות על המטוס הראשון ולחזור הביתה. "בדיעבד הבנו שהשהות שלנו שם חשובה לא פחות, ואולי אפילו יותר. עצם זה שהיינו שם, שיכולנו להסביר, לשתף, לדבר – הייתה לזה משמעות עמוקה".
כבר ב־7 באוקטובר התגייס אביהָ, לוחם בחטיבה 5, אבל כהן לא ידעה על אופי לחימתו במשך זמן רב. "רק שלושה ימים לפני שהוא נהרג גיליתי שהוא בעזה", היא מספרת. "אבא שלי תמיד שידר שהכול בסדר – בדיחות, חיוכים, סרטונים. הם חשבו שאני מבינה את הרמזים, אבל לא הייתי בארץ. אמא אמרה דברים כמו 'אבא לא יהיה זמין', וזה לא היה ברור לי כמו שזה היה ברור להם".
היא בת יחידה בין בנים, והקשר שלה עם אביה היה מיוחד. "הוא היה המודל לחיקוי שלי. לא חינך אותנו בצעקות, אלא בדוגמה אישית – באיך שהוא התייחס לחברים, לאמא שלי, אלינו. הוא היה זורם איתי על כל השטויות שלי, מסיע אותי בשעות לא שעות, עושה איתי קידוש בערב שבת וגם מצטלם איתי לסרטוני טיקטוק. עכשיו כל דבר שהוא היה עושה איתנו – פשוט חסר".
היא חזרה ארצה להלוויה, לשבעה ולשלושים, והתלבטה אם לחזור למיאמי ולהשלים את השליחות. "החזרתי איתי את כל הדברים משם", היא אומרת. "עד סוף השלושים של אבא התלבטתי. אבל בבת עמי ליוו אותי, והבנתי שהתפקיד שלי שם לא נגמר – והוא אפילו חשוב יותר עכשיו. לא רציתי לעצור את התהליך באמצע".
כשחזרה למיאמי קיבלה אותה הקהילה "באהבה ענקית – עם דגלים, חיבוקים, עיניים דומעות. ברגע הזה ידעתי שחזרתי למקום הנכון. אני ממשיכה את הדרך של אבא – איש של עשייה, של רגישות, של חיבור. הוא כאב את הקרע בעם, ואני מנסה להביא איתי קצת תיקון בכל מקום שאני נמצאת בו".
"הרגשתי צורך להראות להם שבתוך כל הכאב, ישראל היא גם מתוקה"
מיכל לובר שירתה בקהילה בקליבלנד. אחיה יהונתן נפל בקרב ברצועת עזה
מיכל לובר, בת 21 מבית־אל, השמינית מתשעה ילדים, הייתה בקליבלנד שבאוהיו, בשליחות חינוכית כבת שירות של "בת עמי בתפוצות", כשקיבלה את בשורת האיוב על נפילתו של אחיה בקרבות ברצועת עזה. שנת השירות הראשונה שלה עברה בכפר־מימון, שם הייתה רכזת נוער והתנדבה עם קשישים במושבי עוטף עזה, וכששמעה על האפשרות לצאת להתנדב בקהילות יהודיות בחו"ל, היא ידעה שזה מה שהיא רוצה לעשות בשנתה השנייה בשירות. לקליבלנד הגיעה עם חברתה הדר: "היינו בנות השירות היחידות בקהילה, והגענו חדורות מטרה, עם רצון עז לתת, אבל לא ממש ידענו למה לצפות". השתיים השתלבו בחיי הקהילה היהודית, שהיא ציונית ומחוברת מאוד לישראל. "תמיד אמרנו שהם ציונים יותר מאיתנו – דגלי ישראל בכל מקום, שרים את ההמנון בכל אירוע. היה לנו חשוב לשמר את החיבור הזה, במיוחד אחרי 7 באוקטובר".
על המלחמה שמעו כמה שעות לאחר שפרצה. "היינו בבית הכנסת, בארץ היה כבר ערב, ושליחה מהקהילה סיפרה מה קורה", אומרת לובר. "התחלתי להילחץ. השירות שלי היה בעוטף עזה, במקומות שנפגעו". גם משפחתה הייתה בעין הסערה: גיסה ושלושה מאחיה גויסו למילואים. "בשלב מסוים כולם היו בעזה. הייתי בקשר רצוף עם ההורים, וכל הזמן התעדכנתי – מי יוצא מהקרבות, מי נכנס. הרגשתי שאני חיה את זה, אפילו מרחוק".
תפקידן בקהילה בקליבלנד נעשה משפיע עוד יותר, לדבריה. "היינו שגרירות. כל הקשר של הקהילה לארץ עבר דרכנו. זה הפך לשיח יומיומי, ובאמת הרגשנו שהשליחות קיבלה עומק חדש". היא והדר יזמו מהלכי חיזוק ועידוד לישראל, ובין השאר נסעו עם בני הנוער לעצרת תמיכה בוושינגטון. "בשלב מסוים הרגשתי צורך להראות להם שבתוך כל הכאב, ישראל היא גם מתוקה. הבאנו לילדים קרמבו, עשינו פעילויות שקשורות בחורף הישראלי. לא רצינו שישראל תהיה בעיניהם רק מקום של מלחמה".
אחיה סמ"ר אלישע יהונתן לובר נפל בקרב בדרום רצועת עזה ב־25 בדצמבר 2023. "הייתה לי תחושה שזה יקרה", היא אומרת. "בכל יום חשבתי על זה. ביום שהוא נפל היינו בפארק עם משפחות השליחים, ושליחה מהקהילה ניגשה אליי. מיד הבנתי. ברגע אחד התחיל המסע חזרה לארץ. מזוודות, פרידות, טיסות".
היא הגיעה לשבעה מותשת פיזית ונפשית – אך נחושה. "אחרי השבעה התלבטתי, אבל ידעתי בלב שאני חוזרת", היא אומרת. "הקהילה שם הפכה לי לבית, והשליחות זכתה במשמעות חדשה. בני הנוער בקהילה הקשיבו, התעניינו, כתבו מכתבים, שאלו על האחים שלי. זה היה מרגש ומנחם – לראות איך לבבות נפתחים גם הרחק מהבית. הם התגייסו יחד איתנו, וידעתי שזאת הזדמנות חד־פעמית לתרום".
