בלנקה, מה שלומך?
"אני מאוד מתרגשת. ביום שני הייתי במועדון וקיבלתי שיחת טלפון מהשרה מירי רגב. היא סיפרה לי שבחרו בי להדליק משואה. התרגשתי מאוד ומיד הביאו לי מים. נסעתי להיות עם המשפחה שלי ומאז יש ראיונות ושיחות עם הרדיו ועם אנשים נוספים. ממש חיים אחרים. זה כבוד גדול בשבילי להגיע למקום הזה. כבוד גדול מדי".
העברית שלך מתובלת במבטא מתגלגל. איפה נולדת, היכן גדלת?
"נולדתי באורוגוואי ב־1932. ההורים שלי הגיעו לאורוגוואי מפולין כמה שנים לפני כן והתחתנו שם. הם היו דתיים ושמרו מצוות. הייתה שם קבוצה של יהודים שעברו מפולין לאורוגוואי ויחד הם בנו קהילה.
"באורוגוואי עשיתי הרבה ספורט ושיחקתי בנבחרת הכדורעף הלאומית לאורך שנים רבות. כשאמא שלי נפטרה לא נשארה לנו משפחה באורוגוואי. אחותי עלתה לישראל – ובעקבותיה גם הבן שלי ואני החלטנו לעשות עלייה ולגור איתם.
"עלינו ב־1978, ואחרי מרכז קליטה ברעננה, עברנו לנתניה. אני גרה פה עד היום. בישראל עבדתי בתפירה. תפרתי ל'שדרת המעצבים' במשך 25 שנים ועבדתי במקומות נוספים. הפסקתי רק בגיל 83. אז התחלתי ללכת למועדון".
בתור מי שאוהדת בדרך כלל את ברזיל, אני זורמת איתך על נבחרת אורוגוואי, כל עוד לא מדובר בכדורגל.
"אה, ברזיל! הגענו לברזיל לשחק שם כדורעף ב־1950. אנחנו היינו מקום שני וברזיל היו מקום ראשון. אבל זאת הייתה שנה של מונדיאל. ברזיל אירחה את המשחקים ואורוגוואי ניצחה את ברזיל בגמר באצטדיון מרקנה. זה היה סיפור! אחר כך במשך הרבה שנים ברזיל פחדה לשחק כדורגל מול אורוגוואי. אבל כל זה סיפורים.
"מה שטוב שם זה שאין שם מלחמות, לא מכירים דבר כזה בכלל. פחות משנה מאז שעלינו לישראל הבן שלי רצה להתגייס. לי זה היה מאוד קשה. הוא רצה להיות קרבי והוא לא היה חייב כי הוא ילד יחיד. הבן שלי ביקש ממני והסכמתי. חשבתי שגם אם הוא לא יהיה קרבי, מי יכול לחתום לי שחס וחלילה לא יקרה לו משהו במקום אחר? אז החלטתי ללכת עם מה שהוא רצה ותודה לא־ל עברנו את הכול בשלום, הוא הקים משפחה יפה ויש לי היום נכדים ונינים".
איך התחלת בפרויקט הסריגה?
"בתחילת המלחמה הגעתי לכלתי כדי לעזור לה להכין אוכל לחיילים. היה פה חמ"ל גדול של כל מה שהיה חסר לחיילים, גם בגדים וציוד. כל המשפחה התגייסה לזה וגם אני. ואז קיבלנו הודעה במועדון שקר לחיילים וצריך לסרוג להם כובעים. ביקשתי מהנכדה החמודה שלי לקחת אותי לחנות ולקנות צמר. קניתי את כל הצמר בצבע ירוק זית שהיה בחנות, והתיישבתי לסרוג כובעים בכל יום. עשיתי את זה עד לפני חודש. אז אמרו שכבר מתחמם ולא צריך".
סרגתי כיפות במשך תקופה ארוכה. אם סורגים באינטנסיביות זה כואב בגב, בעיניים וביד. איך עושים את זה בכל יום?
"יש לי כוח לזה. אני לא יכולה לשבת ולא לעשות כלום. עוד קודם, במועדון, סרגתי בובות לגן לילדים אוטיסטים ולכל מיני אנשים שהיו צריכים. אני תמיד חייבת לעשות משהו".
שמעת מחיילים שקיבלו את הכובעים?
"כן קיבלתי סרטון מחיילים שאומרים 'תודה בלנקה', וזה מאוד ריגש אותי. הרגשתי שאני לא נותנת את הזמן שלי סתם, שזה מגיע למקום שצריכים ומעריכים את זה. אבל חשוב לי להגיד שלא רק אני עשיתי את הכובעים. סרגתי עם חברות שלי מהמועדון, ואני באה בשם כל הנשים שנתנו מעצמן למען החיילים. הרבה נשים עבדו ועשו את שלהן בשביל המלחמה".
הרבה נשים עשו, אבל אחד הדברים המיוחדים אצלך הוא הגיל שלך. יכולת להגיד שאת כבר לא במשחק. התנדבת ותרמת, אַת אֶת שלך עשית.
"כל זמן שהראש והידיים יכולים לעשות משהו, עושים. ככה את לא הופכת להיות 'מבוגרת'. אם את יושבת ולא עושה כלום עם הידיים, אם את יושבת סתם ומסתכלת בטלוויזיה, תהפכי למבוגרת או אפילו לאישה חולה.
"לפעמים אני נזכרת בגיל שלי ושואלת את עצמי: איך הגעתי לגיל הזה, 92? זה לא נעים. אם קוראים את הגיל הזה בעברית, אני רק בת 29, לא?"
ראית הרבה בחיים. מי שנולדה בשנת 1932 עברה דבר אחד או שניים. מה יש לך לומר לנו, שאנחנו קצת יותר צעירים ובכל זאת לפעמים מרגישים שנגמר לנו הכוח?
"זה מאוד קשה. יש רגעים בחיים שצריך כוחות נפש כדי לעבור אותם. התקופה הזאת לא קלה. ואם זה לא קל לי, שאני לא אחת ממשפחות החטופים, אז מה עובר עליהן? אני מרגישה חלק מהמשפחות האלה, שמחכות לילדים שלהן, ואני מתפללת עליהם בכל לילה שיחזרו.
"מתוך הצער והקושי צריך לקום ולעשות, וכשאתה נותן משהו מעצמך לאדם אחר, זה עוזר ומרפא, זה עושה טוב גם לנותן וגם למי שמקבל. כל אחד לפי יכולתו ולפי מה שמתאים לו – להתפלל או לסרוג כובעים, כל דבר".
את לא רק ספורטאית וסורגת, את גם שחקנית. ראיתי אותך רוקדת בסרטונים של הנכדה שלך, הילה שלם.
"כן אני רוקדת הרבה, אבל היא הכניסה לסרטון את השניות שבהן היא כאילו לוקחת אותי לרקוד בכוח, כדי שזה יהיה מצחיק. היא יכולה להיכנס לפה ב־11 בלילה, מלאת מרץ כאילו עכשיו צהריים, ולהגיד 'סבתא, בואי לעשות איתי סרטון'. היא חמודה. בגלל התמונה שהיא צילמה אותי סורגת, התחילו כל הבעיות שלי עם המשואה".
אז בשבוע הבא את תעלי לבמה הגדולה בהר הרצל ותעלי משואה. איך את מרגישה עם זה?
"אני מודה למדינה על הכבוד הזה, שבחיים לא חשבתי לקבל. מה שעשיתי לא עשיתי בשביל זה. אני מבקשת בשביל המדינה והעם שלנו שנהיה בשקט ובשלווה בלי כל הבעיות שיש לנו מסביב. שיהיו לנו שלום ובריאות ושיחזרו כולם לשלום. שהחיילים יהיו חיילים רק לשמירות ולא למלחמות ושיהיה לנו טוב".
לא יכולתי להכניס לשורות האלה את הצחוק של בלנקה שליווה את השיחה שלנו כמעט בכל משפט. אופטימיות, עשייה, צניעות וחשיבה על האחר הן כנראה מתכון לחיים יהודיים מאושרים ולאריכות ימים.
