"הציעו לסייע לנו עם תקציבים לחוגים לא פורמליים וחינוך לנוער", מספר איציק בן־מוחא, יושב ראש הוועד המקומי של זרעית. "אמרתי להם 'תודה, אבל אין למי להביא את זה'. לא יעזור שיהיו חוגים ומועדונית אם אין מי שישתמש בהם בסוף, כי בזרעית יש רק שמונה משפחות צעירות, ומעט מאוד ילדים בגיל פעוטון וגן. רוב היישוב כבר מזדקן.
"לכן, כשהציעו לנו להקים 'מחסנית צמיחה' ולקלוט קבוצה של משפחות חובשות כיפה סרוגה, הסכמתי מיד. זרעית הוא מושב מסורתי ולא דתי, אבל הן יתקבלו פה בברכה. אני מכיר את המושב, גדלתי פה ואני גר פה, כך שאני יודע שקבוצה כזו תתאים לזרעית. הבאתי את ההצעה לישיבת ועד, וכולם היו בעדה. יש לה תמיכה מקיר לקיר".
אין חשש לשינוי הצביון המקומי?
"אלו אנשים נהדרים עם אנרגיות טובות, מלח הארץ. הם באים להשתלב, והסטטוס־קוו יישמר. בזרעית יש רק בית כנסת אחד, ויהיה רק בית כנסת אחד. זה גם מופיע בתקנון שלנו, אבל אני מאמין שנחיה בהרמוניה.
"קליטת משפחות צעירות תהיה זריקת עידוד ליישוב, ותיקח אותנו קדימה. האוכלוסייה תגדל, ונוכל לשפר את מצב היישוב: יהיו פה פעוטון וגן, אולי אפילו ישתלם למישהו לפתוח פה מכולת. אולי גם נפתח מרפאה. כל זה היה קיים בזרעית בעבר, ועכשיו אנחנו מחזירים עטרה ליושנה".
זרעית הוקמה בשנת 1967, עם עלייתן לקרקע של 15 משפחות לשטח בקרבת הגבול עם לבנון. שנתיים לאחר מכן שונה שמה ל"כפר־רוזנוולד", אות הוקרה לנדבן אמריקני, אך התושבים דבקו בשם המקורי.
אגדה מקומית מספרת שהשם זרעית מנציח את שמו של הנדבן כראשי התיבות של המילים "זכר רוזנוולד עמנו יהיה תמיד". עם השנים הביא האתגר הביטחוני והכלכלי, לצד קשיים בקליטת משפחות חדשות, לכך שאוכלוסיית המושב הלכה והתבגרה – עובדה שהובילה למשבר דמוגרפי שרק החריף בעקבות המלחמה.
"ארבעה דורות הם ישבו על הגדר ואף אחד לא סיפר את הסיפור החלוצי שלהם", אומרת טל אוחנה, נציגת ארגון ברנקו וייס ומנהלת תנופה לצפון. "אלו אנשי מופת, אוהבי אדם ואדמה, שרוצים שיתחילו להיות ילדים במושב המזדקן שלהם. יש פה עוצמה חיצונית של תושבים ותיקים שחוברת לעוצמה פנימית של משפחות חדשות. באחד הדיונים עם השר זאב אלקין, האחראי על מנהלת תנופה לצפון, הוא עצר את הדיון באמצע ושאל את יושב ראש הוועד של זרעית: אם אני נותן לך 15 מיליון שקל לפיתוח של היישוב, לגני ילדים, לגינות ולשיקום תשתיות במקום לקרווילות, מה אתה מעדיף? יושב ראש הוועד ענה מיד בלי למצמץ שהוא מעדיף מבנים לקליטת משפחות חדשות. זו גישה שהוועד המקומי כולו הצביע בעדה".
לפי התוכנית, המשפחות הצעירות יגורו תחילה בשכירות במחיר נגיש, ולאחר מכן תוקם שכונת קרווילות, שתשמש כאמור "מחסנית צמיחה". בהמשך יוכלו המשפחות לרכוש אחד מ־39 המגרשים שקיימים כבר בזרעית, אשר יוצעו למשפחות במחיר מסובסד לפי החלטת ממשלה. בשבת שעברה התקיימה ביישוב שבת למתעניינים, בהשתתפות 12 משפחות צעירות בעלות ילדים, רובן מהמרכז ומיהודה ושומרון.
"רק אנשים בונים קהילות, וכדי שיהיו קהילות משגשגות וצומחות באזורי הגבול חייבים לדאוג להגעת משפחות חדשות", אומרת אוחנה. "בשבת למשפחות המתעניינות הלכתי לבית הכנסת עם אחת ממייסדות המושב, אישה מבוגרת. היה לה קשה לעלות במדרגות, אבל היא התעקשה, ואחרי כל מדרגה היא עצרה לנוח וסיפרה לי סיפור על תקופת המייסדים. ותוך כדי הדיבור היא לא הפסיקה לבכות מהמחשבה שהיא עוד רגע נכנסת לבית הכנסת בפעם הראשונה אחרי יותר משנה של מלחמה. זה מאתגר, אבל כשכל תשעת המושבים המפונים יכפילו את האוכלוסייה שלהם, נדע שהצלחנו. מבחינתי, זרעית הוא החלוץ בראש המחנה, ואין סיבה שהתחדשות כזאת לא תקרה גם בשאר היישובים. זה המעשה הכי בר־קיימא שאפשר לעשות".
מה האתגר הכי מרכזי מבחינת משפחות שרוצות לעלות לצפון?
"ישבתי ושוחחתי עם המשפחות החדשות. הן מוכנות להתפשר על הכול – על התעסוקה, על המרחק מהמשפחה, אפילו על המצב הביטחוני, אבל לא על חינוך ילדים. כך שברור שנקים מעון לילדים, ובהמשך גם בית ספר ממלכתי־דתי שילך ויצמח".
מי שלא חוזרים
"הכי יפה היה לראות את היחס של המשפחות הצעירות לחלוצים ולמייסדים", אומרת שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק, שמשרדה עתיד לתמוך בהקמת מחסניות הקליטה בגבול הצפון. סטרוק השתתפה בשבת הקליטה בזרעית: "זה היה כמו להיות במנהרת הזמן שבה אתה רואה את שני הצדדים, גם את העבר וגם את ההווה. עוד לפני המלחמה היה ברור לנו שאחד מיעדי ההתיישבות החשובים ביותר הוא קו העימות הצפוני. ידענו שסובלים שם ממצוקה דמוגרפית. הגיל הממוצע ביישובים האלו הוא 70, והבנו שאם לא נפעל – זה רק עניין של זמן עד שההתיישבות שם תקמל.
"לכן הכנסנו את הנושא להסכם הקואליציוני. התחלנו לקדם אותו, והמלחמה עצרה הכול. אחרי המלחמה, ולא משנה איך ייראה ההסכם עם לבנון, בלי משפחות צעירות קו העימות לא יתרומם. המצב שם לא פשוט, והוא רק הולך ומחמיר. אחת התושבות שחזרה לזרעית סיפרה לי שבזמן המלחמה נפטרו תשעה מוותיקי המושב. זו מכה נוראה, וברור לי שאם לא נביא לשם גרעינים צעירים נאבד את חבל הארץ הזה".
לדברי השרה סטרוק, זרעית נבחר ראשונה לניסוי כי "יש במושב שילוב מנצח של קהילה שרוצה לקלוט וקבוצה שרוצה להיקלט. יש בו גם מנהיגות שנדיר למצוא. חשוב שתהיה אינטגרציה, וחשוב שלמשפחות החדשות יהיה כוח להתמיד ולהיאחז בקרקע, כי אנחנו רוצים שגם הדור הממשיך של זרעית יחזור. אם הניסוי יצליח, נמשיך הלאה ליישובים הסמוכים, ככל שירצו.
"נתמוך בזה כלכלית באמצעות 'מחסניות צמיחה' וליווי קהילתי של החטיבה להתיישבות. עשינו את זה כבר ביהודה ושומרון – במגדלים, באדורה, בתלם ובמבוא־דותן. נדע לעשות את זה גם ביישובי קו העימות. כשאני מסתכלת על אתגרי ההתיישבות שלפניי, מבחינתי זה האתגר הכי חשוב ונשקיע בו הכי הרבה".
השר לפיתוח הנגב והגליל יצחק וסרלאוף אמר שיעלה לגור במטולה לתקופה. תבואי לגור בזרעית?
"הם לא צריכים אנשים בגיל שלי", היא צוחקת, "אלא אנשים בגיל של הילדים שלי. אבל הבטחתי למשפחות הוותיקות והצעירות שפעם בכמה שבתות אני אגיע לשם".
שלומית ועמיחי מזרחי, תושבי בית־אל שמתעניינים במעבר לזרעית, מודעים לאתגר אבל שואבים כוח מתחושת השליחות. "יש הרבה אתגרים במעבר כזה", אומרת שלומית, "אבל מאמינים שה'למה' ייתן לנו את הכוח בעזרת השם לעמוד בכל ה'איך'.
"אנחנו רואים בזה שליחות גדולה. עם ישראל צריך שליחים בהרבה תחומים – במילואים, בחינוך ובכלכלה, וגם ביישוב הארץ. זה נדרש במיוחד במושב כמו זרעית, ממש על הגבול. חלק מהמענה הוא פשוט לבוא ולהרחיב את היישוב, לגור דווקא שם, במקום שיש בו חלוצים מדהימים שמחפשים התחדשות.
"אנחנו רוצים שתגיע קבוצה מספיק גדולה של משפחות צעירות כדי שבשנה הבאה ייפתח במושב גן ילדים אחרי 18 שנים שהוא היה סגור, וילדים שוב ישחקו בגני השעשועים. ככה גם הבנים של המייסדים יוכלו לחזור לזרעית".
לפני המלחמה התגוררו במושב הקטן כ־250 נפשות, ורק כמחציתם חזרו למושב לאחר הפסקת האש. בתיהם של חלק מהתושבים נפגעו, ואחרים התאהבו בחיי העיר ולא רוצים לחזור.
"מבין המבוגרים ובני הגיל השלישי שהתפנו, יש כאלו שנוח להם להישאר בבית המלון למפונים", מסביר בן־מוחא. "אני רואה את זה אצל אמא שלי. שם יש לה חברה ופה לא, והיא מפחדת מהבדידות. צריך לתת מענה גם לזה. אולי אם יהיה מועדון מבוגרים היא תחזור, אבל ברור שלא יהיה קל להחזיר אותה לפה, כמו את יתר בני הדור המבוגר".
כדי להעיר מחדש את המושב ואת שאר יישובי קו העימות, הוא אומר, חייבים להביא לאזור צעירים. "לצערי, אם המצב יישאר כמו שהוא עכשיו, אנחנו בדרך לאבדון, כי כרגע אין המשכיות. גם לפני המלחמה היינו במצב של גסיסה, ובוודאי שזה נכון אחריה. המדינה והצבא משקיעים במיגון זרעית ויישובי הסביבה, אבל בנייה והתחדשות הן הניצחון האמיתי. בזה צריך להשקיע.
"אני רוצה שבצד השני, בראמיה או במרווחין, יראו איך טרקטורים ובאגרים בונים בתים חדשים על הגבול. אני יודע ומאמין שזרעית תפרח, ואני כבר מחכה לגזור את הסרט".
