האווירה הייתה הרבה מעבר לספורט. זו הייתה חגיגה של חיבור בין אנשים, השראה. אפשר היה לראות קבוצות ריצה מכל רחבי הארץ, בני נוער עם צרכים מיוחדים, קבוצות חיילים ועוד. גם השנה בלטו בנוכחותם הרצים לזכר הנופלים, ובהם בני משפחה שאיבדו את יקיריהם. שלוש אלמנות, שבני זוגן נהגו לרוץ והפעם הן רצו לזכרם, שיתפו אותנו בתהליך שעברו.
"הרגשתי את כל הרגשות האפשריים – עצב, שמחה, התרגשות", אומרת גל מורנו, אלמנתו של איתי שנהרג בקרב עם מחבלים בזיקים ב־11 באוקטובר. "אני שמחה שעשיתי את זה לזכרו של איתי ובשבילו. רצתי עם החברים של איתי והוא לא היה פה. זה היה מוזר ועצוב, ומצד שני יכולנו להנכיח אותו דרך משהו שהוא אהב".
במרתון ירושלים היא רצה בקבוצה של "משפחה אחת". היא ואיתי הכירו כשהיו בני נוער במושב אדרת והדריכו יחד בבני עקיבא, ועם הזמן הפך הקשר החברי לרומנטי. "איתי תמיד אהב ספורט. כדורגל, כדורסל, ריצות, וברגע שהתחלנו לצאת היינו מתאמנים יחד בריצה. איתי הקדיש זמן לריצה ותמיד רצה להשתפר בזה, במרחק ובמהירות. זה היה דומיננטי בשגרת היומיום שלו. הוא רץ בין 10 ל־15 קילומטרים בכל פעם, כמה פעמים בשבוע".
גם גל תמיד הייתה ספורטיבית. בגיל 15 השתתפה בפעם הראשונה במרתון ירושלים, ומאז עשתה זאת בכל שנה. לפני המלחמה עברו בני הזוג לדרום, וגל התחילה עבודה חדשה, במקביל ללימודים תובעניים. "זה שיבש לי הכול. לא הצלחתי לחזור לשגרת אימונים, וזה ביאס אותי. הרגשתי בטטה, ירדתי לריצות של שלושה־ארבעה קילומטרים. אבל איתי עודד אותי לחזור לרוץ. שמתי לי מטרה לרוץ 10 ק"מ במרתון תל־אביב, ואיתי אמר שהוא איתי, אבל ביקש שאעשה את זה בצורה בריאה. חבר שלו, מאמן ריצה, בנה לי תוכנית אימונים, ואיתי היה יוצא לרוץ יחד איתי, בנוסף לריצות שלו. אם הייתי צריכה לרוץ שישה קילומטרים והוא 12, אז הוא היה מחשב כמה זמן זה ייקח לו וקובע איתי באמצע הדרך. זה היה זמן האיכות שלנו".
אחרי שנפל, גל לא מצאה בתוכה כוחות להמשיך לרוץ. "זאת לא הייתה אפשרות מבחינתי", היא אומרת. "אבל עוד לפני השלושים, גיסי, שגם הוא רץ הרבה, אמר לי: יאללה תנעלי נעליים, אנחנו יוצאים לרוץ עכשיו. אמרתי לו שאין סיכוי, אבל הוא פשוט שכנע אותי. כל הריצה בכיתי, היה לי קשה מאוד, בקושי רצתי, אבל לאט־לאט, כשהוא מלווה אותי, המשכתי לרוץ. רק לפני שלושה חודשים חזרתי לשמוע מוזיקה בריצה. בהתחלה לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. אבל עם הזמן זה חזר".
מה נותנת לך הריצה במצב הזה?
"אני ממש אוהבת לרוץ, זה נותן לי הרבה כוח, כי אני יודעת שזה משהו ששנינו אהבנו ביחד. כל דבר שאני עושה שהוא 'שלנו', ואני עושה אותו בלעדיו, אני מרגישה שאני עושה את זה גם בשמו. אני כאילו ממשיכה אותו בעולם הפיזי.
"מלבד זאת, ריצה היא מין התנתקות, היא מכניסה לי משהו טוב לנשמה, משהו שאני לא מצליחה להשיג בדרך אחרת. אני לא מתחברת לכל סוגי הטיפול, זה הטיפול הכי טוב שהתחברתי אליו".
גל היא סטודנטית להנדסת חשמל, וכעת היא מנסה לחזור לשגרה. "אני ממש משתדלת לעשות את המרב בלימודים, אבל כל יום הוא שונה. פתאום יש עיסוקים שקשורים להנצחה ועוד דברים, ובכל יום קמים במצב אחר, אז אין לי באמת שגרה. כל יום נראה אחרת עם תחושות אחרות, אני פשוט משתדלת לא לוותר ולהילחם את המלחמה הזאת שלו".
בימים אלה היא עסוקה בהפקת מרוץ להנצחתו של איתי, שעתיד להתקיים ב־25 באפריל במושב אדרת. "זו הפקה של השמחות", היא אומרת. "היא מאפשרת לי לבחור בחיים. אחרי הכול, איתי לא נהרג כדי שאנחנו נמות איתו".
החג הקרב, לקראת יום הזיכרון שיבוא בעקבותיו, מציף את החוסר. "אני יכולה באמצע היום סתם להתקשר אליו בטעות", אומרת גל, "אבל כשיש חג או יום זיכרון או יום הולדת החיסרון מורגש ב־200 אחוז ואין לאן לברוח. אני יודעת שאלו עומדים להיות ימים קשים, וכך היה גם בשנה שעברה, עכשיו לא יהיה יותר טוב. ארגון המרוץ נותן לי עיסוק ואנרגיה".
דרך להתחבר
טל אביטבול לא רצה מעולם. השנה, לזכרו של בעלה אליאב, היא רצה 10 קילומטרים. רס"ן במילואים אליאב אביטבול, אב לארבעה, היה סגן מפקד פלוגה בגדוד. לפני שנתיים הוא תרם את אחת מכליותיו, והציל ילדה בת 12 שנזקקה לה. איפה שהיה צריך להתנדב – שם אליאב היה, אומרים אוהביו. תמיד חיפש איפה לתת ואיפה לעזור. ב־7 באוקטובר הוא הוקפץ, ומאז נלחם כל השנה, למעט חודשיים. הוא נפל באוקטובר 2024 בהיתקלות קשה בדרום לבנון. טל רצה עם הנבחרת של עמותת "שלווה": "הם הציעו לי להצטרף לריצה עם צעירים עם מוגבלויות, לזכר אליאב, ואני מאוד מתחברת לרעיון של עשייה עם משמעות, לעשות משהו שיכול להראות לחברה שבעצם אין גבול ליכולת שלנו, ושכולם שווים. יחד איתי רצו גם בני משפחתו של אליאב".
במשך שש שנים היו אליאב וטל משפחה אומנת בכפר הנוער תלפיות בחדרה. הם שימשו אב ואם לילדים שגדלו ברקע מורכב, חלקם הגיעו לשם בצו בית משפט כמוצא אחרון. כדי לחזק להם את האמון בעצמם אליאב היה מאמן אותם בריצה. "הוא היה רץ איתם בכל שנה במרתון ירושלים, פעם 5 ק"מ ופעם 10 ק"מ, בכל פעם היה יעד והם עמדו בו. זה נתן לחניכים המון".
טל עצמה פחות התחברה לעניין. "היום אני מוצאת שזה מחבר ביני ובין אליאב בעוד ממד. בהתחלה פחדתי שאני ארוץ, ויותר מדי מחשבות ודברים ירוצו בראש, אבל בסוף גיליתי כמה זה משחרר ועושה לי טוב".
טל נותרה לגדל לבדה את ארבעת ילדיהם. הם עודדו אותה בתהליך הריצה. "כן, קשה למצוא זמן לריצה כשאת אמא לארבעה, אבל מוצאים. לפעמים אני מפזרת את הילדים בבוקר ואז רצה, לפעמים זה בשעות הערב ואז גם הבן שלי מצטרף אליי. זה חשוב לי. הילדים מעודדים מאוד, והם גם באו לאימון עם שלווה".
מה אליאב היה אומר אילו היה יודע שאת רצה?
"קודם כול אני בטוחה שהוא היה צוחק, והוא היה גאה בי מאוד".
כחצי שנה אחרי שבעלה נפל, טל עושה כל מאמץ לחזור לעבודה ולשגרה. היא עובדת כקונדיטורית בפטיסרי "הרים". "העבודה היא מעין תרפיה. חזרתי ליומיים בשבוע, וזה גם לא תמיד. יש פה אנשים מדהימים. הם מכילים אותי, נותנים לי את המקום והזמן".
היא מתכננת להמשיך לרוץ, ויש לה אפילו שאיפות בתחום. "אני מקווה להשלים ריצת מרתון, 42.2 קילומטרים. אני יודעת שזה דורש לקום מוקדם, אפילו בארבע בבוקר, אבל אני אמצא את הדרך ואמשיך לרוץ".
פספוס והתרגשות
"אלמנה אבל לפניך", וגם "לא היית צריך לעלות כל כך גבוה כדי לראות אותי רצה" – זה הכיתוב על החולצה של ענת מאיר, אלמנתו של דוד שנפל ב־7 באוקטובר. היא רצה לזכרו עם עוד מאה חברים ובני משפחה. "זאת הפעם הראשונה שאני רצה במרוץ", היא אומרת. "תמיד היה פער בינינו בעניין הזה, דוד מאוד אהב ספורט. לא שהוא היה מהאנשים שמכורים לספורט, הוא היה צריך להכריח את עצמו, אבל הוא עשה את זה כי הייתה לו משמעת עצמית והוא אהב לאתגר את עצמו. הוא רץ מרתון שלם וגם חצאי מרתון. גם בטיולים היה בינינו פער, הוא אהב לעשות מסלולים ארוכים, ואני פחות. פה ושם ניסיתי להתמיד בספורט אבל אף פעם לא הצלחתי".
חודש וחצי לפני שדוד נהרג, כשענת הייתה חצי שנה אחרי לידת בנה שקד, היא נרשמה לחדר כושר. "זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת התמדתי. אני זוכרת ששלחתי לדוד תמונה שרצתי שלושה קילומטר על ההליכון והוא כתב לי 'אלופה'. תכננתי לרוץ במרתון ירושלים בשנה שעברה, אבל זה לא קרה. השנה אמרתי יאללה, אני עושה את זה. התאמנתי עם גיסתי, אחות של דוד שגרה לידי, שכבר רצה בעבר 10 ק"מ ודוד דרבן אותה".
ההתחלה של האימונים לא הייתה קלה, אבל ענת שמה לנגד עיניה את הסיסמה שליוותה את דוד: "תמיד אתה יכול יותר ממה שאתה מאמין שאתה יכול". "בהתחלה לא האמנתי שאצליח לרוץ 10 ק"מ. לנעול נעלי ספורט – זה היה הכי קשה. וגם הקילומטרים הראשונים, אבל כשמתגברים על הקילומטר־שניים הראשונים, מהר מאוד מגיעים לחמישה ושבעה ושמונה, וזה נותן תחושת מסוגלות מטורפת וסיפוק".
מאז נפילתו של דוד, ענת היא "אלמנה במשרה מלאה", כך היא מגדירה את עצמה בחיוך. לפני כן הייתה קצינה בדוברות המשטרה. "אני עמוסה בהרבה דברים – בירוקרטיה, הנצחה, דברים לנפש, הרבה קפה… אין באמת שגרה. יש לי בית, וגם שקד, שחי רוב חייו בלי אבא שלו, ועכשיו כשהוא בן שנתיים אני מרגישה את זה אצלו. הוא מחפש את אבא. הוא אומנם זכה להכיר אותו רק שבעה חודשים, אבל משהו בו זוכר את דוד. היה ביניהם קשר קרוב, דוד היה משקיע בו המון ושר לו ומחבק ומנשק אותו. אני מראה לו סרטונים והוא מזהה אותו ומתגעגע לדמות שנעלמה לו מהחיים. רואים שמשהו מתחולל אצלו. הוא רואה תמונות ואומר 'אמא', 'אבא שקדי', ואני מתה להבין מה באמת עובר לו בראש".
ענת חוששת מיום הזיכרון הקרב ובא: "אני לא מעכלת שזה יום זיכרון שני שאני בסטטוס 'אלמנה', ולפני כן יש לנו פסח לעבור. כל הזמן יש משהו מעבר לפינה".
במרוץ ביום שישי שעבר היא ענדה את השעון של דוד, מוכתם בדמו. "הוא תמיד אמר לי שמרתון ירושלים הוא יום חג, ולא הבנתי. עכשיו אני מבינה לגמרי", היא אומרת אחרי השלמת הריצה. "אבל הוא לא פה, ותחושת הפספוס מכאיבה. הרגע שבו חציתי את קו הסיום עם כל כך הרבה אנשים אהובים שעודדו אותי, היה אחד הרגעים הכי משמעותיים שהיו לי בשנה וחצי האחרונות, רגע שבו נשפכו ממני דמעות של כאב וגעגוע אבל גם של סיפוק, אהבה, גאווה, שמחה והתרגשות".
