ב־6 באוקטובר 2023, ערב שמחת תורה תשפ"ד, סיים פרופ' משה קופל לכתוב את מאמרו "הדרך הארוכה לשלטון העם". למחרת פלשו מרצחי חמאס ליישובי העוטף, והמאמר הוכנס למגירה הווירטואלית. נושאים אחרים, בוערים ודחופים יותר, מילאו את תשומת הלב האישית והלאומית. כעת, כשנה וחצי לאחר מכן, מפרסם פרופ' קופל, מייסד ויו"ר פורום קהלת, גרסה מעודכנת של המאמר, בגיליון החדש של כתב העת "השילוח". בעיקר הוא מבקש להציג בו את סיפורה של הרפורמה המשפטית מנקודת מבטו, וליתר דיוק, את סיפורם של מאמצי הפשרה שלו ולחבריו היה בהם חלק משמעותי, ומדוע המאמצים הללו כשלו בסופו של דבר.
"הכרתי את כל מה שקרה באמת במשאים ומתנים סביב הרפורמה, וידעתי שזה שונה מאוד ממה שדווח על כך בתקשורת ובעיתונות", הוא אומר בשיחה עם מקור ראשון. "בדרך כלל הסיבה לפער הזה הייתה המגמתיות של הדברים שנכתבו. לכן ביקשתי לספר את הסיפור האמיתי".
לפרופ' קופל חשוב להדגיש שהוא והפורום שהוא עומד בראשו לא היו חלק מהמהלך הפוליטי של חקיקת הרפורמה, ובכל זאת הם נקלעו לעין הסערה. "החלק שלנו בסיפור היה לכתוב מאמרים ולנסות לשכנע אנשים ברעיונות שלנו. לא המהלך הפוליטי עצמו, שזה דבר שפוליטיקאים עושים. בכל זאת הבנו שאם לא נגיע לפשרות, הרפורמה לא תוכל לעבור. ההתנגדות הייתה עזה, ועדיף היה שרפורמה קצת יותר קונצנזואלית תעבור ברוב של 75 תומכים, מאשר שהרפורמה תעבור בדיוק כפי שהוכרזה, ברוב של 62".
אתה אומר שלא הייתם חלק מהמהלכים הפוליטיים. אז איך בפועל התחלתם להיות מעורבים במשא ומתן? מה דחף אתכם לשם?
"בפועל זה התחיל מפוסט בפייסבוק שכתב מתנגד מובהק של הרפורמה. הסברתי לו בתגובה מדוע הטענה שלו לא נכונה, והוספתי שכדאי שנדבר על זה", מספר פרופ' קופל, ומציין את זהותו המפתיעה של כותב אותו פוסט: פרופ' משה כהן־אליה, שהספיק להפוך מאז למבקר חריף של מערכת המשפט. אבל באותם ימים של קיץ 2023 הוא עדיין כתב בשצף־קצף נגד הרפורמה.
"הכרתי אותו ממפגשים קודמים, וכשהצעתי לו לארגן פגישה ולשוחח על הנושא הוא הרים את הכפפה", מתאר קופל. "סיכמנו שנשב, פורום קהלת מול קבוצה של משפטנים שמתנגדים לרפורמה. בהתחלה הוא הביא משפטנים ממכון תכלית, אבל אמרנו לו שזה לא מספיק. כדי שלשיחה תהיה משמעות צריך שסביב השולחן ישבו גם קפלניסטים כבדים, כי פשרה שתהיה רק בין קהלת ובין האופוזיציה הרכה לא תביא שום בשורה. הם הצליחו לצרף אליהם משפטן בכיר, שהיה ללא ספק בעל מעמד בולט במחאה. הבטחתי לו שלא אחשוף את שמו, אבל מדובר באדם מוכר ובעל מעמד. ישבנו לדיונים קדחתניים וארוכים, והגענו לפשרות. אנחנו קיבלנו את רוב מה שרצינו, וגם הם קיבלו רוב מה שהם רצו. במאמר אני מפרט מה היה מתווה הפשרה".
אז מה קרה? מדוע מתווה הפשרה לא התרומם?
"היינו בקשר רציף עם הנשיא הרצוג. הוא שאל אותנו כל הזמן על ההתקדמות ושלח אלינו שליחים. אנחנו, שני הצדדים, הבאנו לו את הפשרה שהגענו אליה, אבל לצערי הוא לא היה מסוגל לקדם אותה. למרות שהוא שיבח את המתווה ואמר לנו 'זה הדבר הכי טוב שקיבלנו', בסוף הוא הלך על ה'פשרה' שהוא הציע, פשרה במירכאות, שבכלל לא הייתה פשרה אלא אימוץ מלא של עמדת הקיצוניים באנשי האופוזיציה. לצערי שם זה נגמר".
תורת המשחקים
למרות הביקורת שהוא מותח על הנשיא, אצבעו המאשימה של פרופ' קופל מופנית בעיקר פנימה, לעבר גורמים בימין שלדבריו פגעו בתמריץ של השמאל להגיע לפשרה. "יש סוג של אנשים בימין שתמיד רוצים לקרב את האנשים שבצד השני. הם רוצים שלום ופיוס מתוך כוונות טובות, ואני לא ציני. הם באים ואומרים 'הכול צריך להיות בהסכמה רחבה, בקונצנזוס. לא להתקדם בשום דבר בלי ההסכמה של הצד השני'. התובנה הכי בסיסית של תורת המשחקים היא שברגע שבצד שלנו יש מי שאומרים 'לא נקדם שום דבר בלי הסכמה של הצד השני', אז לצד השני אין שום תמריץ להתפשר. ברגע שבשמאל הבינו מאותן נשמות טובות שאין שום איום משמעותי שנתקדם באופן עצמאי, לא הייתה להם שום סיבה להתפשר. הם הבינו שאם רק ייאבקו מספיק חזק, הרפורמה לא תקרה. וככה בזכות הנשמות הטובות בצד שלנו הגענו למצב שבו פשרה הפכה לבלתי אפשרית".
מדוע חשוב כל כך שהציבור יכיר את הסיפור הזה?
"חשוב לי שהציבור יֵדע שלאורך כל הדרך, האנשים שהיו הכי מזוהים עם הרפורמה היו נכונים לפשרות. שר המשפטים יריב לוין רצה להתפשר, אבל אנשי האופוזיציה לא הסכימו אפילו לשבת איתו. הייתי צריך לסחוב מקורבים לראשי האופוזיציה, שיגיעו ליריב לוין והוא יאמר להם 'אני מוכן להתפשר בכל סעיף, שרק ייכנסו וידברו איתי'. אף אחד לא הסכים אפילו לדבר איתו. חשוב לי גם שאנשים יֵדעו שהייתה הצעת פשרה על השולחן, כזו שהייתה מקובלת על גורמים בעלי משמעות בשני הצדדים, לא רק על ה'לפלפים', אותם אנשי מרכז שרק מחפשים פשרות".
כאמור, המאמר נגנז לאחר 7 באוקטובר, אך לאחר שחלפה תקופה והרפורמה שבה אל סדר היום, הבין פרופ' קופל שלמעשה הוא עדיין רלוונטי, אם כי הוא ביצע בו שינויים ועדכונים, חלקם מהותיים. "שיניתי את דעתי, וליתר דיוק הבנתי דברים שלא הבנתי קודם, וחשבתי שהתובנות הללו חשובות גם לדיון הציבורי שמתנהל בימים אלה, וגם לזה שיתנהל בעתיד. בעיקר הבנתי שכל הכיוון הזה של רפורמה הוא מצד אחד לא מספיק, ומצד שני לא הכרחי. כשיש מאזן אימה, לא משנה אם יש רפורמה או אין רפורמה".
אתה מציג פה אמירה דרמטית, ודאי מצד אדם כמוך. לדבריך, אין טעם לנסות לחדש את חקיקת הרפורמה.
"בית המשפט ממילא מתעלם מחוקים של הכנסת מתי שהוא רוצה. החוקים הם בקושי הצעה עבור השופטים. ראינו את זה באופן הכי בוטה בפסק הדין שבג"ץ פרסם בחודש ינואר, בעיצומה של המלחמה, כאשר השופטים פסלו את התיקון לחוק יסוד השפיטה שצמצם את עילת הסבירות. למה היה להם חשוב לבטל את זה? קודם כול בגלל העיקרון ששום דבר לא יעבור, אבל זה לא הכול. הרי המאבק האמיתי הוא על השאלה מי מחליט, זו השאלה היחידה. לא מה כתוב בחוק, אלא אצל מי נמצא הכוח. הסבירות חשובה משום שזה הכלי שבית המשפט, ויותר מכך היועמ"ש או היועמ"שית, משתמשים בו כדי למנוע מינויים שהם מתנגדים להם. מה עושים כשהממשלה מבקשת למנות רמטכ"ל שאתה לא רוצה? מפכ"ל או נציב שב"ס שאתה לא רוצה? מנכ"ל שאתה לא רוצה? גם אם הכול נעשה לפי החוק, אתה קובע שזה מינוי 'לא סביר'. אם גלנט בנה מעבר לקו, אז המינוי שלו לרמטכ"ל 'לא סביר' וזהו. ומכיוון ששליטה במינויים היא קריטית, הסבירות הייתה חשובה להם מאוד. אבל מה שהיה חשוב להם עוד יותר הוא העיקרון שלפיו בית המשפט מוסמך לפסול כל חוק, אפילו חוק יסוד, ולא סתם חוק יסוד אלא חוק כזה שעוסק בעצם הסמכויות שלהם. זה בעצם אומר שהשופטים הם מעל החוק. אי אפשר לומר שאנחנו חיים בדמוקרטיה כשהשופטים מעל החוק. האמת היא שאנחנו חיים ביוריסטוקרטיה".
בעיני פרופ' קופל זוהי מציאות בלתי נסבלת בעבור כל מי שהדמוקרטיה חשובה לו, ובכל זאת מעולם לא קרה שהכנסת והממשלה התייצבו מול בית המשפט ואמרו: 'אם אתם לא מכבדים את החוקים ואת ההחלטות שלנו, אנחנו לא נכבד את פסקי הדין שלכם'. "מעולם לא קרה שהממשלה והכנסת עמדו על שלהן ואמרו לשופטים 'נתתם פסק דין בחוסר סמכות, ולכן אנחנו לא נכבד אותו'. מדוע זה לא קורה? מסיבה פשוטה. מי ששולט בכל המוסדות הבלתי נבחרים של המדינה, כדוגמת מערכת הביטחון, הפקידות, התקשורת הציבורית והאקדמיה – יש לו כוח. זה יוצר מאזן אימה לא סימטרי. הממשלה והכנסת מפחדות שאם הן ימרו את פיו של בית המשפט, לך תדע מה תהיה התוצאה. כל המוסדות יפעלו נגדן, והתוצאה עלולה להיות קטסטרופה. בית המשפט, לעומת זאת, לא מפחד. ראית פעם שבית המשפט נרתע? שהוא חושש שהלך צעד רחוק מדי? אני לא ראיתי. למה? משום שמאזן האימה נוטה בבירור לטובתם.
"לכן הבנתי דבר פשוט מאוד. גם אם נשנה את כל החוקים שבעולם, ונעשה רפורמה על גבי רפורמה לגבי הסמכות של בית המשפט – דבר לא ישתנה. ממה נפשך, אם מאזן האימה בין הרשויות היה סימטרי, לא היה צריך רפורמה; וכל עוד הוא לא סימטרי – לא תעזור שום רפורמה. זה כל הסיפור".
אתה לא רואה בצעדים שהממשלה עושה היום, כדוגמת פיטורי היועמ"שית וראש השב"כ וחזרת החקיקה המשפטית, פוטנציאל ממשי לשינוי מאזן האימה?
"זה לא בכיוון בכלל. המינוי החד־צדדי של השופט יצחק עמית לנשיא העליון, חסימת מינוי רואי כחלון ואודליה מינס, החקירות הפוליטיות – כל אלה הרבה יותר משמעותיים מהצעד הדרדל'ה של הכנסת לשינוי שיטת בחירת השופטים, שאני לא חושב שיועיל בכלל".
מים שקטים
מה שגורם לפרופ' קופל להיות אופטימי למרות הכול, הוא חילופי הדורות בחברה הישראלית. "השינוי יבוא ממקום אחר", הוא משוכנע. "לאורך כל תקופת הרפורמה דיברתי עם המון אנשים – עם הייטקיסטים, עם טייסים, עם בכירי מערכת הביטחון לשעבר ועוד. למעשה, רוב מה שעשיתי באותה תקופה היה לדבר עם אנשים. מהשיחות הללו יצאתי עם תובנה מרכזית. ככל שהאנשים היו מבוגרים יותר, היה קשה יותר לדבר איתם. בשבילם הכול היה שבטי לגמרי. אני זוכר שיחה עם שר ביטחון לשעבר, שהניף מולי את היד ואמר 'אתה תסיר את הזוועה הזו מסדר היום ומיד, אחרת יהיה דם ברחובות והדם הזה יהיה על הידיים שלך'. הוא היה מלווה באדם שהיה ראש שב"כ לשעבר, ודיבר איתי בכזו אלימות מטורפת. אדם שהיה קצין חינוך ראשי לא התבייש לכתוב בפייסבוק שהוא 'בעד לנטרל את ראשי קהלת', וכדי שאיש לא יטעה בכוונתו הוא הוסיף: 'אני לא מתכוון כמטאפורה, אלא לנטרל במובן הצה"לי'. כל אלה אנשים מבוגרים, שהיה ברור שהדבר היחיד שמעניין אותם הוא השבט שלהם. הם אפילו לא התעניינו בשאלה מה בדיוק כתוב ברפורמה. הממשלה מבחינתם היא קבוצה של משיחיים, והשופטים לעומתם הם מהשבט שלהם.
"אצל אנשים צעירים יותר, הסגנון היה שונה מאוד. שמעת מהם שהם אומנם לא מסכימים איתי מסיבה כזו או אחרת, אבל הייתה נכונות לדבר. פער הגיל הזה מבטא תופעה הרבה יותר רחבה. קח את צה"ל במלחמה, מי נכשל? הבכירים וראשי זרועות הביטחון שהיו שבויים בקונספציה. כל אותם אנשים שלא היו מוכנים להאמין שיש שנאת יהודים כי הם עם מיוחד. לעומתם, החבר'ה שלחמו בפועל, המח"טים ומטה, הצעירים, היו כולם גיבורים והם הצליחו. יש דור שנכשל ויש דור שהצליח. יש דור מבוגר שחושב במונחים שבטיים, ולעומתו דור צעיר שבאמת רוצה אחדות".
אז התשובה שלך לשאלה מה צריך לעשות עכשיו היא פשוט לחכות?
"לא סתם לחכות. לעסוק בפיתוח מנגנונים הוגנים ויציבים שמאפשרים פתרונות ופשרות שכולם מעוניינים בהם. צריך עכשיו להקדיש את הזמן שלנו למצוא את המנגנונים האלה. הדרך לשם עוברת בשינוי פניהם של כל אותם מוקדי כוח שהיום נשלטים בידי קבוצה אחת בחברה הישראלית. צריך לדאוג שהם יהיו יותר ייצוגיים, ויעבדו בצורה יותר הוגנת ויעילה".
פרופ' קופל מתגורר באפרת, אב לארבעה וסב לנכדים. במקביל לתפקידו בפורום קהלת הוא פרופסור אמריטוס למדעי המחשב באוניברסיטת בר־אילן, ומתמחה בניתוח ממוחשב של טקסטים תוך שימוש בכלי AI מתקדמים. לפני כעשור הוא ייסד את מכון "דיקטה", המספק כלים אוטומטיים לניתוח ועיבוד טקסטים רבניים ועבריים.
בשנתיים האחרונות מתמודד פורום קהלת עם משבר תקציבי, לאחר שהתורם המרכזי שמימן את פעילותו עצר את תרומותיו. "ברוך ה' היום במקום שיהיו לנו תורמים בודדים, יש לנו עשרות אלפי תורמים", אומר יו"ר הפורום. "נכון שעוד לא הגענו לתקציבים שקיבלנו לפני כן מהתורמים הבודדים שהיו עם כיסים עמוקים מאוד, אבל כן השתקמנו. יש לנו עכשיו מספיק תקציב כדי לתפקד, אולי לא כמו שהייתי רוצה, אבל אני מקווה שנגיע גם לזה".
ומה הלקח שלך מהמשבר הזה?
"זה לא לקח שהייתי צריך ללמוד, כי ידעתי את זה גם קודם. עד הרפורמה עבדנו בשקט, וזה היה טוב. כשעובדים בשקט הכול בסדר, כשכולם מסתכלים עליך זה לא טוב. הברכה שורה בדבר הסמוי מן העין. אני תמיד העדפתי להיות סמוי מן העין, אבל סביב הרפורמה לא הצלחתי בכך. עכשיו אנשים אומרים לי 'לא שומעים עליכם, כנראה אתם לא פועלים'. ואני אומר להם 'לא, גם לפני הרפורמה לא שמעתם עלינו, ועשינו הרבה מאוד'. עכשיו חזרנו למודל המוצלח והאפקטיבי של עבודה בשקט, ואנחנו מצליחים מאוד. כמעט לא עובר שבוע שאין איזו רפורמה שעוברת על בסיס ההמלצות שלנו. רק מהשבועיים האחרונים אני יכול להזכיר את הרפורמה ברגולציה של מסעדות, ורפורמה שמאפשרת תחרות בנמלים, שמבוססות על ניירות עמדה שלנו מלפני כמה שנים. אבל אנחנו עובדים בשקט".
