שופטי בית המשפט העליון, יצחק עמית, נועם סולברג ודוד מינץ דחו פה אחד את עתירת ארגוני השמאל הקיצוני בנוגע להכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. הארגונים העותרים טענו כי הוראות הדין הבינלאומי והישראלי מחייבות את מדינת ישראל להבטיח אספקת סיוע הומניטרי לאוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה שאינה מעורבת בלחימה.
השופט עמית קבע, כי הדיון בעתירה ייעשה ביחס לתקופת הזמן שעד לראשית חודש מרץ 2025, אז התקבלו החלטות מטעם הדרג המדיני בכל הנוגע לניהול הלחימה, אשר יצרו שינוי משמעותי בתשתית העובדתית והמשפטית. עוד צוין כי במהלך הדיון בעתירה, חזרו המשיבים והדגישו את עמדת הדרג המדיני שלפיה הלחימה ברצועת עזה מכוונת כלפי ארגוני הטרור ולא נגד תושבי הרצועה, וכי המאמץ ההומניטרי של מדינת ישראל הוא חלק בלתי-נפרד מהלחימה. עמית הבהיר בפסק הדין כי מדינת ישראל ככלל אינה מספקת בעצמה טובין הומניטריים לרצועת עזה, אלא איפשרה את הכנסתם לרצועה בתקופת הזמן הרלוונטית בהתאם להנחיית הדרג המדיני. עם זאת, כך הדגיש הנשיא עמית, ארגוני הטרור פועלים להיטמע בקרב האוכלוסייה האזרחית ולהשתלט על הסיוע ההומניטרי.
עמית ציין כי חובותיה של מדינת ישראל בנוגע לסיוע ההומניטרי לאוכלוסייה האזרחית ברצועה נגזרות מהוראות הדין הבינלאומי שחלות על ישראל, כמו גם מהוראות הדין המנהלי הישראלי ומפסיקתו של בית המשפט העליון לאורך השנים – וכי המשיבים לא חלקו על תחולתן של חובות אלו ביחס למדינת ישראל. לצד זאת הודגש כי יישומן של חובות אלו כפוף לשיקולים ביטחוניים וצבאיים, ובפרט לצורך לשמור על ביטחונם של חיילי צה"ל ואזרחי מדינת ישראל, ולצורך למנוע את הגעתו של הסיוע לידי ארגוני הטרור. בפסק דינו קבע הנשיא עמית כי המשיבים נדרשים לפעול, במידת האפשר ובכפוף לאילוצים צבאיים, לשם גיבוש תשתית של מידע ונתונים עובדתיים בנוגע למצב ההומניטרי ברצועת עזה.
במסגרת פסק הדין קיבל עמית את עמדת המדינה לפיה דיני התפיסה הלוחמתית במשפט הבינלאומי אינם חלים על מדינת ישראל בכל הנוגע לרצועת עזה. זאת, מאחר שלא מתקיימים שניים מבין שלושת הקריטריונים העובדתיים המצטברים לבחינת תחולתה של תפיסה לוחמתית: מדינת ישראל אינה מחזיקה ביכולת להפעיל סמכויות שלטוניות ברצועת עזה; וארגון הטרור חמאס לא איבד את היכולת להפעיל את סמכויותיו השלטוניות ברצועה באופן עצמאי. לאור זאת נקבע כי התנהלות צה"ל וממשלת ישראל לאורך תקופת הזמן שנבחנה בעתירה – כלומר עד לראשית חודש מרץ 2025 – אינה מקימה עילה להתערבות שיפוטית. זאת, על רקע הבהרותיהם של המשיבים לאורך תקופת הדיון בעתירה כי לא הוטלו הגבלות כמותיות על היקפי וסוגי הסיוע שניתן להעביר (בכפוף לשיקולים צבאיים ומבצעיים); וכן על רקע צעדים רבים ומשמעותיים שנקטו המשיבים לשם שיפור התשתיות והמנגנונים להעברת הסיוע, ולשם ייעול הקשר עם ארגוני הסיוע ההומניטרי שפועלים ברצועה. בכך פעלו המשיבים, כפי שהבהירו לאורך הדיון בעתירה, בהתאם להנחיותיו המפורשות של הדרג המדיני.
המדינה לא חלקה על כך שהאוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה משלמת מחיר כבד עקב המלחמה שבה פתחו ארגוני הטרור – ואולם, צוין כי מצב זה הוא תוצאה של התנהלות ארגוני הטרור, אשר פועלים כאמור מקרב האוכלוסייה האזרחית ברצועה וחותרים להשתלט על הסיוע שמיועד לה. בנסיבות אלו, נקבע, אין מקום למתן צו מוחלט בעתירה.
השופטים סולברג ומינץ הצטרפו לעמדת הנשיא עמית כי אין מקום להתערבות שיפוטית בנושאים שפורטו בעתירה. לדעתו של השופט סולברג, מעיקר הדין, דינה של העתירה היה למחיקה, אך מכל מקום, השורה התחתונה בחוות דעתו של הנשיא עמית, הריהי ברורה, החלטית ומוסכמת. במקביל לניהול המאמץ המלחמתי, עסקו הגורמים הבכירים בצה"ל, בּתִּכלוּל הצרכים הלוגיסטיים והביטחוניים, על-מנת לאפשר שינוע סיוע הומניטרי תדיר – במיגוון נרחב, בהיקף עצום ורב – לרצועת עזה. חיילים ומפקדים, עסקו בדבר הזה יום וליל; כך עשו, גם לפנַי ולפנים משורת הדין, גם על חשבון הפעילות המבצעית. להוותנו, ציין השופט סולברג, גם היו נפגעים מקרב כוחותינו, פועל יוצא מרִשעוּתו הזדונית של החמאס שלעיתים לא בחל במטחי-ירי, גם לנקודות ריכוז והערכוּת של הסיוע ההומניטרי. ידו הרצחנית של חמאס גם היתה במעל, בהשתלטות עויינת על משלוחים מן הסיוע ההומניטרי. לדברי השופט סולברג, אֱנוֹשָׁנוּת (=הומניזם) יתרה, שאינה ממוקדת ביעדהּ, מחטיאה את מטרתה. סיוע "הומניטרי" שמגיע כפרי בשל לידי החמאס, הריהו אוקסימורון; האנושי הופך לחייתי. הלחימה לא יכולה כך להגיע לקיצה. 'הומניזם' שכזה, אינו מביא בכנפיו בשׂורת שלום, אלא מנציח כאב וסבל.
השופט מינץ הסכים לתוצאה כי דין העתירה להידחות, והצטרף להערותיו של השופט סולברג. עוד ציין השופט מינץ כי התנהלות המשיבים היא ביטוי לערכיה של המדינה כיהודית ודמוקרטית, ואף מעבר לכך, ועל כן התייחס לדין ההלכתי בסוגיה. לאחר שסקר מקורות שונים בדין ההלכתי בהקשר לנושא העתירה, עמד השופט מינץ על כך שקיימות נקודות השקה בין הדין ההלכתי לבין חובותיה של המדינה לפי הדין הבינלאומי והדין הישראלי בכל הנוגע להתנהלות ביחס לאוכלוסייה בלתי מעורבת של האויב. צוין כי בזה וגם בזה ישנה התייחסות לאוכלוסייה שאינה משתתפת בלחימה, אך בד בבד ניתן ביטוי לצורך בהגנה על אזרחי המדינה וחייליה וליכולתה של המדינה לנקוט אמצעים למניעת העברת ציוד שעשוי לשמש ללחימה בה. בסיכום חוות דעתו הדגיש השופט מינץ כי צה"ל ויתר המשיבים עשו מעל ומעבר כדי לאפשר לספק סיוע הומניטרי לרצועת עזה, אף תוך נטילת סיכון כי הסיוע שהועבר יגיע לידיו של ארגון הטרור חמאס וישמש בידיו ללחימה נגד ישראל; וכי עצם מתן הסיוע, אופן והיקף הסיוע מסור לשיקול דעתם הרחב של הממשלה ושל צה"ל, ואין כל עילה להתערבות בעניין.
