כשעידית בר התבקשה לראשונה להשתתף כמחליפה בתוכנית של ה־BBC בערבית, היא רעדה מפחד. את הערבית המצוינת שלה רכשה בעמל רב לאורך השנים, אולם בנסיבות המדיניות של נובמבר 2023 לא היה מקום לטעויות. "העלו מולי קטארי מרושע שכבר אז טען שישראל היא כובש אכזרי שמבצע ג'נוסייד בעזה", מתארת בר. "הציגו אותי כמי שמתראיינת מפלסטין הכבושה, ואני התרגזתי ואמרתי שעוד לפני שאני עונה לשאלות, אני מבקשת להבהיר שאני לא מדברת מאדמות כבושות אלא מתל־אביב, ממדינת ישראל שבירתה ירושלים. האנשים באולפן היו בהלם ופשוט נתנו לי לדבר. לא ידעו איך לאכול אותי – גם אישה, גם יהודייה, גם ציונית שלא פוחדת לומר את האמת".
מאז אותו ריאיון עתיר רייטינג ושיתופים, הפכה בר לדוברת מבוקשת בגופי תקשורת שונים בארץ ובעולם, תוך שהיא מקדישה חלק ניכר מזמנה להסברה ישראלית בשפה הערבית גם ברשתות החברתיות. "ההסברה היא חזית קריטית וקיומית", היא אומרת. "כמו שישראל משקיעה בקניית מטוסים וטנקים במיליונים, היא מוכרחה להשקיע תקציבים אדירים בהסברה. בסרטון פשוט אפשר להגיע לחשיפה עצומה ולפתוח את הראש לרבים בעולם, גם במדינות ערב. מספיק למשל להראות בסרטונים שלי מטבע מנדטורי שחרוט עליו 'פלסטין ארץ ישראל' ובול תואם, והצופים נדהמים. פתאום הם מבינים את המציאות ההיסטורית כאן. דגל פלסטין הוא הרי הדגל של מפלגת הבעת', וההמנון הפלסטיני הוא בכלל של העיראקים. אני מסכמת לצופים את בליל הזהויות שהפלסטינים הרכיבו לעצמם בביטוי בערבית: מרק מלא רכיבים ובלי טעם".
בר מקבלת תגובות חיוביות רבות מגולשים ערבים שפונים אליה בהודעות פרטיות ומחזקים אותה, אך היא מתמודדת גם עם אינספור הודעות נאצה, איומים על חייה ועל חיי משפחתה וקללות מיניות. התלונות שהיא שלחה לרשת X, לדוגמה, נענו בתגובה לקונית: "אין בדברים הפרה של שום כלל". המגיבים הישראלים שלה מנסים מצידם להכניס אותה למשבצת פוליטית, שהיא מקפידה כל־כך להיזהר ממנה. "אני באה רק מהמקום המקצועי שמנתח את התרבות והשפה הערבית והמוסלמית, ומזה גוזרת את הדעות שלי. אם חמאס שמחים על מהלך כלשהו, אנחנו צריכים להרגיש ההפך. אגב, הם מרוצים מאוד מהקרע בינינו".
את הסרטונים והריאיונות היא עושה מהחמ"ל הביתי שלה, כשמאחוריה תלוי פוסטר עם מפת ארץ ישראל, דגל וסמל המדינה, המנון התקווה, וצילומים של מגילת העצמאות ושל הרצל. בקיר סמוך תלויות מזכרות שקנתה בביקוריה השונים במדינות ערב וברובע המוסלמי בירושלים: רקמה עם 99 שמותיו של אללה, נוסח הכרזת האמונה האסלאמית, ופריטים נוספים.
היא בת 59, נשואה לאריק, אם לארבעה וסבתא לנכדים ולנכדות. היא גדלה בירושלים לצאצאי אנוסי משהד; הורי אביה ברחו ארצה מאיראן ב־1910, לאחר שאמרו לשכניהם שהם נוסעים לבקר במכה. "במשך שמונים שנה יהדות משהד שמרה בצניעות על אמונתה היהודית, אחרי הפוגרום הנורא שכלל את כל מה שאנחנו מכירים מ־7 באוקטובר – אונס, ביזה, רצח והתעללות. האנוסים נאלצו ללכת להתפלל למסגד ולשמוע את הדרשות שם. בשבת השאירו בחנות את סבתא שלי, שתגיד למי ששואל שאבא יצא לסידורים, כדי שלא ייאלץ לעבוד בשבת. כינו אותם 'ג'דיד אל אסלאם', מוסלמים חדשים. שינו להם את השמות אבל הם נחשבו טמאים, ובזכות זה הם יכלו להתחתן רק בינם לבין עצמם".
מי שהשפיעה על בר עוד יותר היא סבתה מצד אימה, שנולדה ביזד וגדלה בשכונה יהודית בסילואן שבמזרח ירושלים. היא לא נפגעה בפרעות תרפ"א משום שדיברה ערבית טובה, והפורעים – שגם במקרה הזה טבחו, אנסו ובזזו – חשבו שהיא מוסלמית ולא נגעו בה. "סבתא הייתה עובדת סוציאלית במעברה בכפר־נחמן", מספרת נכדתה. "כיוון שידעה המון שפות, היא עזרה מאוד לעולים ממקומות שונים. אח שלה היה חבר לח"י, והוא נהרג על ידי הבריטים כשברח ממאסר בלטרון. החוויה הזו עיצבה אותה והיא הפכה לאישה חזקה מאוד. היא זו שלחצה עליי ללמוד ערבית, השפה שהצילה אותה בילדותה".
הראיון המלא יפורסם מחר (שישי) במוסף יומן של מקור ראשון
