"פרסום חדשות שמשפיעות באופן שגוי על דעת הקהל בסדר גודל רחב". זוהי הטענה החמורה והחריגה של פרופ' עדיאל פינקר, סגן דיקן בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת ייל, כלפי אחד מהעיתונים הכי נקראים בעולם: הניו יורק טיימס. זוהי טענה קשה שמגובה במספרים לא פחות קשים. מתוך 1,561 המאמרים שבדק הפרופסור המוערך בין 7 באוקטובר 2023 ל־7 ביוני 2024, עלה כי העיתון המדובר הציג באופן מובהק נרטיב חד־צדדי שבו ישראל מתוארת כמשטר תוקפן והפלסטינים כעם סובל.
לדברי פרופ' פינקר, התוצאה הישירה של סיקור המלחמה של הניו יורק טיימס – או אולי מטרתה מלכתחילה – היא יצירת חוסר איזון שגורם לקוראים לחוש סימפתיה ואמפתיה כלפי הצד הפלסטיני בלבד. "לעיתים קרובות, הסיפור שהעיתון מציע הוא מנוגד לחלוטין לאירועים אמיתיים שמתרחשים בשטח ובעיקר לא מתאר בשום צורה את האופן שבו הישראלים חווים את המלחמה", מציין הפרופסור מייל. באופן כללי, על פי הנתונים, העיתון האמריקני ממזער מזה שנה באופן שיטתי את השימוש שחמאס עושה באלימות.
והנה עוד מספרים מעוררי דאגה: ב־70% מהכתבות אין אזכור כלל לאלימות שהפגין ומפגין חמאס לאורך כל המלחמה מאז אותה שבת שחורה. מחצית מהכתבות לא הזכירו את קיומם של החטופים הישראלים המוחזקים בעזה מזה 500 יום. וכאילו לא די בכך, 41% מהכתבות לא ציינו ולו פעם אחת את טבח 7 באוקטובר. כאילו שרצח היהודים הגדול ביותר מאז השואה מעולם לא התרחש. במקום זאת, הניו יורק טיימס נוהג לפרסם סיפורים אישיים המתארים את סבלם של פלסטינים ושל לבנונים, כל יומיים בממוצע.
כזכור, ב-7 באוקטובר מחבלי הנוח'בה רצחו כ־1,200 ישראלים חפים מפשע וחטפו 251 אזרחים, מתוכם נשים, גברים, ילדים וקשישים. ובכן, מתוך 1,561 המאמרים שנחקרו ונבדקו לעומק, פרופ' פינקר גילה כי 1423 מהם לא בכלל ציינו את הקורבנות הללו אפילו פעם אחת. למעשה, כפי שמסיק הפרופסור, הניו יורק טיימס לא רואה בחמאס אחראי לפריצת והארכת המלחמה. לפי העיתון האמריקני, ממשלת ישראל היא זו שאחראית בפועל למצב הביטחוני המורכב שנוצר במזרח התיכון כולו – ולא ארגון הטרור.
"תוצאות המחקר שנערך באוניברסיטת ייל מראות כי הניו יורק טיימס מציב את הסכסוך הנוכחי במסגרת דומה לזו שהשתמש בה עבור הסכסוך שנוצר במהלך האינתיפאדה השנייה", מסביר בריאיון לאלגעמיינער העיתונאי אשלי רינדסברג, שבספרו "The Gray Lady Winked" אישר את התוצאות שהופקו מהמחקר המדובר של פרופ' פינקר. "הרי זה היה במהלך האינתיפאדה השנייה שהניו יורק טיימס יצר לראשונה את הנרטיב לפיו ישראל כמעט תמיד משחקת את תפקיד התוקפן כשהפלסטינים הם הקורבנות הנצחיים".
לטענתו של רינדסברג, רק לעיתים נדירות מאוד העיתון המוביל בארצות הברית מנסה באמת לשבור את הנרטיב שיצר. לרוב הוא מדחיק את העובדות או הנתונים שסותרים את הקו הברור שלו. מנגד, פרופ' עדיאל פינקר מבקש להדגיש כי מחקרו אינו מתכוון להוכיח הטייה עיתונאית מצד הניו יורק טיימס, כי במקרה כזה יש לבצע את הניתוח בצורה שונה, אלא לבדוק האם חוסר האיזון בכיסוי של העיתון יכול להשפיע באופן מוחשי על דעת הקהל ועל האופן שבו הוא תופס את האירועים.
בתגובה למחקר, העיתון האמריקני המדובר הצהיר כי "הניו יורק טיימס טיפל במלחמה הזו בצורה יסודית יותר מכל ארגון תקשורת אחר בארצות הברית, וסיפר את הסכסוך מכל הזוויות". בהמשך, הנהלת העיתון הוסיפה כי היא פתוחה לדעות מנוגדות, כמו אלו שמובאות במחקר של הפרופסור מייל, אך אינה מתכוונת לשנות את מדיניות כיסוי החדשות שלה, כיוון שלדבריה "העיתון לא מזהה את עצמו עם התזה שמציג במאמרו פרופ' עדיאל פינקר". לצערנו, לא חשבנו אחרת.
