קיבוץ כיסופים בישר הבוקר (יום ג') על הירצחו של החטוף שלמה מנצור הי"ד, בן 86, עוד ביום חטיפתו ב-7 באוקטובר. שלמה שרד את פרעות הפרהוד בעיראק ועלה לארץ עם משפחתו בגיל 13. הוא היה ממקימי קיבוץ כיסופים, שם עבד בלול של הקיבוץ ובמפעל משקפיים. הוא היה ידוע כאיש עבודה ובעל ידי זהב וכתחביב למד נגרות ותכשיטנות. הוא הותיר אחריו אישה, 5 אחים, 5 ילדים ו-12 נכדים.
"אני עוד בהלם ולא מעכל, זה קורע את הנשמה לדעת שככה נראה הסוף שלו, אנחנו בוכים עליו", מספר חברו הטוב חיים חפר. "כשקיבלתי את ההודעה הייתי בנסיעה לכיוון עומר והתקשרו אלי מהרדיו, ככה גיליתי שהוא נרצח, דיברתי ברדיו בכאב גדול. קיבלתי את זה כמו אגרוף לבטן. אני במועקה גדולה מאז ונאלצתי לעצור בדרך. הוא היה חבר טוב מאוד שלי וממובילי הקיבוץ. אני מתאר לעצמי שגם המשפחה קיבלה שוק מזה, כי למרות שמ-7 באוקטובר לא קיבלנו עליו אפילו ידיעה אחת, לכולנו הייתה תקווה שהוא יצליח לשרוד".
חיים מספר כי בקרב בני המשפחה וחברי הקיבוץ האמינו כי הסיכויים של שלמה לשרוד גבוהים יחסית לאור העובדה שהוא דובר ערבית באופן שוטף בהיותו עולה מעיראק. "קיווינו שהוא 'נפל' על איזו משפחה שתזהה את טוב הלב שלו, שתתייחס לגיל המבוגר שלו, תרחם עליו ותארח אותו בביתה. חשבנו שאולי בכל זאת הוא יישאר בחיים ושהמצב שלו יהיה קצת יותר טוב משל כל האחרים, שהוא אפילו לא יגיע למנהרות. באמת האמנו שנקבל אותו כשהוא חי. אבל טעינו בגדול, התברר שכל התקוות שלנו היו לשווא וכבר ב-7 באוקטובר הוא נרצח. זה אפילו עוד יותר כואב, לדעת שהתקוות שהיו לנו ב-15 החודשים האחרונים – היו סתם חלומות".
חיים ושלמה הי"ד הלכו יחד דרך ארוכה. "הוא אפילו היה מדריך נוער שלי באיזו תקופה כשהיינו צעירים. הקמנו מפעל למסגרות משקפיים, והוא נסע לצרפת כדי להתמחות בנושא. בהמשך גם עבד כנגר ואחר כך כלולן. בזקנותו חזר לנגריה, הוא היה ממש אומן בנגריה ועזר לכל החברים בכל עניין שהיה בו צורך. הוא היה איש יקר, אף פעם לא אמר 'לא'. היו לו 12 נכדים והוא היה סבא טוב כזה. בכל פעם שהנכדים היו באים לבקר, הוא היה בונה להם צעצועים במיוחד. לעת זקנה, כשיצאנו לפנסיה הקמנו 'פרלמנט' בכיסופים והיינו נפגשים כל בוקר, דיברנו על פוליטיקה ועל הקיבוץ".
חיים מספר שגם הנושא של סוגיית הפלסטינים עלתה לא פעם בדיוני ה'פרלמנט', ושלמה, כמי שכבר חווה את נחת זרועם של הערבים בפרעות הפרהוד, היה מאוד נחרץ בדעתו. "מדי פעם, כשהפלסטינים היו עושים הפגנות ומתפרעים על הגדרות או שולחים בלוני נפץ וגורמים לנו לשריפות בשדות, היינו מדברים על זה ושלמה שאל למה אף אחד לא מטפל בהם ביד קשה. הוא היה אומר שיום אחד הם ייכנסו לקיבוץ. לא ידענו אז כמה שהוא צדק".
