למרות שעשו מאות ימי מילואים מתחילת המלחמה, בתחילת חודש אוקטובר לוחמי חטיבה 226 עשו הפוך ממה שהייתם חושבים שיעשו, ולחצו על מפקדיהם להצטרף לפעולה הקרקעית בדרום לבנון. בסופו של דבר הלחץ הכריע והחטיבה הוקפצה לצפון ולחמה במשך כמעט שלושה חודשים עד ששוחררה רשמית לפני כשבועיים.
סרן במיל' רון, מפקד פלוגה בחטיבה, מספר מה הוביל לרצון העז להיכנס ללבנון. "היינו במשך חודשים בשני סבבים בהגנה בצפון הארץ, אז כולם תהו איך יכול להיות שיש לחימה בלבנון ושאנחנו, חטיבה שזה הייעוד שלה – לא שם. אותי זה הפליא כי היינו אחרי 180 ימי מילואים, אבל הלוחמים רק ביקשו להצטרף אז נלחמנו על זה. דיברנו עם הרבה אנשים בצה"ל, והגענו לדרגים הגבוהים וברוך ה' הכניסו אותנו".
הם הוקפצו בערב סוכות ומיד אחרי נוהל קרב מהיר נכנסו ללחימה "נכנסנו לכפר עייתרון שנמצא בין מלכיה לאביבים. היינו שם שמונה ימים ואז חזרנו להגנה בגזרה המערבית שם. תוך כדי עשינו משימות התקפיות מעבר לגבול, חיפשנו תשתיות טרור, חלק מהם בנאקורה ועלמא א-שעב – סך הכל היינו חודשיים וחצי. בכל בית מצאנו אמצעי לחימה ותשתיות, כל בית היה קשור לאויב", אומר סרן רון שמציין כי גם אחרי הפסקת האש כוחות החטיבה המשיכו לפעול בנאקורה, סמוך למוצב האו"ם. "כמויות האמל"ח היו אדירות, לא ציפיתי למצוא כמויות כאלה", אמר סרן רון. יש לתהות איך עשרות נשקים ואמצעי לחימה הוחזקו בסמוך לחיילי יוניפי"ל, בלי שאלה שמו לב.
מה שלא הפתיע את רון זה היכולת של חייליו ושל כל החטיבה. "ידעתי איזה פלוגה יש לי בידיים. מה שראיתי אצלם חיזק לי את מה שאני מכיר מהאימונים. גם המעבר מהגנה להתקפה ובחזרה היו פשוטים. החבר'ה הבינו את המשמעות. כשמוצאים עוד ועוד אמל"ח אז מרגישים שמשנים את המצב בצפון בכל יציאה להתקפה".
אחרי שנה שלמה בה אזור הצפון היה ריק מתושבים, למעט חברי כיתות הכוננות, לקראת סוף הפעילות שלהם הם כבר החלו לראות עוד ועוד תושבים שחוזרים כדי לשקם את בתיהם. "לאט לאט היישובים התמלאו, הגיעו תושבים וראינו ילדים מתרוצצים ברחובות".
בימים האחרונים, אחרי שהם השתחררו והוחלפו בגזרה, הם קיימו סדנאות עיבוד לחיילים שחוזרים שוב מהמילואים לחיי האזרחות. "הנושא המרכזי בפלוגות מילואים זה איך חוזרים לשגרה בצורה טובה ואיך חוזרים לכאן בפעם הבאה. ברור לכולם שנחזור אבל רוצים לעשות את זה טוב. דגש נוסף הוא הפרופורציות – כל בוקר התעסקנו כאן בחיי אדם ולחימה, וכשחוזרים לשגרה בבית, יש דברים שלכאורה מאבדים מהחשיבות שלהם, אז צריך פרופורציה והדרגתיות".
איך גורמים לזה שכולם יחזרו למילואים הבאים?
"עשינו 250 ימי מילואים בממוצע ויש כאלה שיותר. זה המון ולא פשוט. יש חיים, בנות זוג, ילדים ומשפחה. אנחנו מנסים להתחשב. ברור לכולם שהמשימה מספיק חשובה. עדיין יש 120 אחוזי התייצבות, כולל אנשים שחזרו מחו"ל כי הבינו את חשיבות המשימה. אני מוריד בפניהם את הכובע על ההקרבה מתחילת המלחמה".
"יש קושי מאוד גדול למשפחות בבית. לא מעט בנות זוג גידלו את הילדים לבד בבית במשך כמעט שנה. יש תמיכה מצד הגדוד והחטיבה, עשינו ערבי הוקרה ועזרנו אבל צריך לחזק את התמיכה שלא תלויה בנו. בעבר כשהיינו עושים חודש מילואים בשנה זה היה אחרת. עם הכמות הנוכחית ממש קשה לעורף. אני מוריד את הכובע בפני המשפחות ולדעתי יש מקום לתמוך ולהוקיר מעבר", מסכם סרן רון.
