ניידות משטרה רבות עמדו השבוע ליד בית הוריו של אלעד וינקלשטיין בקרני־שומרון, השוטר שנרצח ביום שני בפיגוע בכפר פונדוק שבשומרון. בפיגוע הקשה נרצחו גם רחל כהן ועליזה רייז מקדומים. אלעד, חוקר נוער במשטרת אריאל, השאיר אחריו את טל אשתו ושני בנים: נווה, בנו מנישואיו הראשונים שהיה איתו ברכב בעת הפיגוע, ועומר, מנישואיו לטל. בשנה שעברה, אחרי כמה שנות מגורים בשומרון, הם עברו לגור בקיבוץ עין־הנצי"ב.
"כל המעמד הזה, שכולם סביבו ומספרים על גבורתו, לא ממש התאים לו", אומרת אחותו, הדס לביא. "הוא היה אדם פשוט ושקט, פרסום לא היה קשור אליו".
בבוקר הפיגוע שהתה הדס בביתה עם שני ילדיה הקטנים. לפתע אמה התקשרה ואמרה שאלעד נפצע. "ראיתי שהיה פיגוע ויש שתי הרוגות, אבל לא פחדתי עליו, חשבתי שלכל היותר הוא נפצע", משחזרת הדס, "אמרתי לאמא שאבדוק מה קרה, והתקשרתי לאלעד. נווה ענה לי, אמר שהיו יריות ושאבא נפצע, יורד לו דם בפנים. הוא קרא לו אבל אבא לא ענה. בדיעבד אנחנו יודעים שאלעד הספיק לירות שתי יריות ולהבריח את המחבלים".
הדס הגיעה לבית הוריה, ויחד הם ניסו לאתר את אלעד. "שלחנו אנשים לבתי החולים לחפש אותו. במשך שעות הרגשנו תלויים בספק, זה היה נורא. יצאתי לחצר לדבר עם חברה, ולפתע הגיעה מולי כל הפמליה. צעקתי 'הם הגיעו, תגידו לי שהוא פצוע', ונפלתי על הרצפה. הם אמרו לי 'בואי ניכנס הביתה', וכבר הבנתי". אמא ואחי הראל יצאו החוצה, אולי בגלל הצעקות. היא ראתה אותם ומיד הבינה".
האח, הראל, מצטט את עדות השוטרים ששהו בשטח, ש"לפי מיקום הרכב הוא יכול היה לפנות פניית פרסה, אבל הוא המשיך לנסוע עוד מאה מטרים קדימה עם אקדח שלוף כדי לירות במחבלים".
"הוא היה כל כך חזק, לא הייתה שאלה שהוא מנצח", מוסיף הראל. "ההתמקדות במטרה והחתירה למגע כל כך מתאימות לו. זה לא רק כוח פיזי, זה המנוע הפנימי של הטוב שגובר על הרע. פעם הוא חזר הביתה עם רכב שרוט, וכששאלתי מה קרה הוא ציין בדרך אגב שזרקו עליו אבנים והוא נסע לרדוף אחרי המחבלים.
"הוא היה איש שמח ואופטימי, המוטו שלו היה 'הכול טוב'", מספר הראל. "אהב מאוד טבע, אהב כל כך לטייל, היה שולח לנו תמונות מאלף מעיינות. הוא אהב את הארץ בצורה מדהימה. אחרי שהוא וטל עברו לעמק המעיינות, הוא שלח לנו תמונות מכל נקודה בעמק. מהכמות של התמונות זה נראה כאילו הוא שם כבר חמש שנים. באחד הניווטים בקורס מפקדי כיתות הוא מצא מעיין וקפץ לטבול, אבל הקצין הגיע וראה אותו, אז העיפו אותו מהקורס על הטבילה הזאת. הוא יצא שוב לקורס, ומבחינתו הטבילה הזאת הייתה שווה את המחיר, כי הוא אהב את הארץ באופן בלתי אמצעי".
"לא דאגנו לו"
מאפיין נוסף של אלעד היה נכונות לעזור בכל מצב. "שוטר שהיה פה סיפר לנו שפעם הוא ראה אותו בצד הדרך, עוזר לאישה להחליף גלגל", מספרת הדס. "היא נתקעה עם פנצ׳ר, ואחרי משמרת לילה של 12 שעות הוא עצר לעזור לה. השוטר רצה לצלם אותו ולשלוח בקבוצה של משטרת אריאל, ואלעד הסתייג. אז השוטר התרחק, צילם את אלעד מהגב ושלח לחבריו. גם כשהוא עשה טוב הוא השאיר הכול בשקט ובלי לצפות לתמורה.
"הוא עזר למשפחתה של חברו, רס"ר מאור לביא, לעבור דירה במשך יום שלם. כשמאור רצה לשלם לו, אלעד סירב בכל תוקף. רק כשאמר שהוא ישתמש בכסף לקנות תכשיט לחברה שלו, אלעד התרצה. החברה היא אשתו טל, בשבילה הוא הסכים. מאור נפל ברצועת עזה בדצמבר 2023".
הדס מספרת על אב מסור ומשקיע. "הוא לימד את נווה הכול. מגיל שלוש שיחק איתו כדורגל ולא ויתר לו על כלום. הוא לקח את נווה לסקי בחו"ל. ככה היה גם עם עומר: משקיע מאוד, נוסע איתו באופניים, מוציא אותו מהגן. בוקר לפני הפיגוע הוא קפץ אלי ואכל איתנו ארוחת בוקר, והזכיר איך שרצה להיות גם בבית עם הילדים".
"כמו אח גדול טוב אלעד היה מציק לי הרבה, אבל גם היה מקור הגאווה שלי", משתף הראל. "הלכתי אחריו לישיבה התיכונית, הוא היה שמיניסט והרגשתי שיש לי גב, שאף אחד לא יכול לגעת בי. הרבה פעמים הלכתי אחריו, גם בהחלטות גדולות כמו השירות הקרבי, וגם בדברים קטנים כמו איזה מדרסים לקנות. הוא היה צדיק בדרכיו, גם אם לא אהב להחצין את זה".
הדס מוסיפה: "הוא אהב את השם בדרך שלו, האמין שכל מה שקורה זה לטובה. תמיד כשאמרתי לו שיש איזו בעיה הוא היה אומר 'יאללה תתפללי, יהיה טוב'. השם היה נוכח אצלו מאוד, והוא האמין באופטימיות שנתמודד עם מה שיבוא.
"כשהציעו לאלעד את טל ביקשתי תמונה ופרטים. שאלתי אם היא דוסית, והוא ענה שהיא רוחנית, זה היה העיקר. הוא ראה את הלב של הדברים. היה לו חשוב שהאישה שלו תאהב את נווה, שנולד בפרק א' שלו, ושיהיה להם קשר טוב. טל היא המתנה שלנו".
האחים מספרים שלאורך השנה לא דאגו לאלעד. "הוא היה במשטרה, במקום בטוח. הם עברו לגור במקום רגוע ושקט, עם טבע ומעיינות", אומרת הדס. הראל מוסיף: "כל המלחמה דאגו לי כי הייתי בעזה, קנו אותיות בספרי תורה ותרמו לישיבות שיתפללו עליי. אלעד היה כזה חזק בפני עצמו, לא הרגשנו שצריך לדאוג לו".
קרוב לבית
צה"ל וכוחות הביטחון מחפשים עדיין אחר כל חברי חוליית המחבלים. ולהראל ברור שהמשפחה איננה רוצה להסתפק בתפיסתם. "לא צריך לסלול עכשיו את עוקף פונדוק אלא להעלים את כל הכפר, להרוס את החנויות. כל מקום שהם פוגעים צריך להרוס, לפני שיפגעו עוד פעם. חשוב לי שישמעו את זה בדרג המדיני ובמערכת הביטחון.
"הייתי חצי שנה בעזה, אני יודע איך צה"ל יכול לעבוד בכוחנות כשהוא רוצה, אפילו באזור ההומניטרי. אם יש בעיה מדינית, צה"ל יודע לדרוש מהממשלה פעולות מסוימות עד שהיא מאשרת אותן. הממשלה רואה שיש פיגועים, והם סומכים על צה"ל שיטפל. את מה שהוא יודע לעשות בעזה, שיעשה גם ביהודה ושומרון.
"למחבלים ביהודה ושומרון יש אותו רצון לפגוע כמו אלה בעזה. הם פשוט לא הצליחו כמוהם ולא קיבלו את 15 דקות התהילה של חמאס. אבל יש להם מטרה אחת: לרצוח אותנו. בזמן שאנחנו מדברים עוד יש בחוץ מצוד אחרי המחבלים. אם יש כפר עוין שאנחנו סופגים ממנו פיגועים, צריך לטפל בו. זה אנחנו או הם. אין צפי לשלום מול חמאס או הרשות הפלסטינית, זה לא באופק".
הראל מוצא "סמליות מאוד גדולה בכך שאלעד נהרג בקרב על הבית, קילומטרים ספורים מהמקום שגדלנו בו. הוא הפך להרוג מלכות, למרות שהוא לא היה מתחבר לכותרת הזאת. יש אמרה של חז"ל 'מה לכוהן ולבית הקברות?'. היא כל כך מתאימה לו, קודם כול כי הוא כוהן, אבל גם כי לא מתאים לאלעד למות על קידוש השם.
"היה לו קטע כזה לעשות דברים מפתיעים, למשל כשפתאום הלך לישיבה או התגייס למשטרה. הוא לא כל כך שוטר באופי שלו, יש בו משהו מאוד משוחרר וישראלי, וזאת מסגרת של כללים והיררכיה. גם עכשיו, למות ככה, זה חלק מהדרך הפתאומית שלו".
