"במשך שנים אנשים מהשומרון ובנימין ויתרו על טיפול שיקומי בגלל תלאות הדרך"

"הלחימה בעזה היא הדבר המשמעותי ביותר שעשיתי בחיים שלי, אתה מוסר את עצמך למען העם ויודע שאולי לא תחזור. בסוף חזרתי, אבל אחרת", אומר מתנאל מעוז, 35, נשוי ואב לארבע בנות, המתגורר ביישוב כפר־תפוח. "אני יכול לרחם על עצמי ולהגיד שאני הכי מסכן בעולם, ואני באמת סובל, אבל האמת היא שהפציעה הזאת היא גם מתנה. נמשיך הלאה ונחיה".

את הנחישות הזו הוא מביא איתו לכל טיפול במרכז השיקום החדש באוניברסיטת אריאל, שבו הוא מטופל אחרי פציעה קשה בקרבות בעזה. כבוגר סיירת אגוז הוא גויס ללחימה והצטרף לתמרון ברצועה. "נכנסנו לטהר מבנה של שמונה קומות", הוא משחזר. "צוות אחר התחיל לעלות, ואנחנו נשארנו למטה לחפות עליהם במקרה שיגיעו מחבלים. הם הגיעו לקומה השישית ומצאו שם דלתות מרותכות והיו צריכים לפוצץ אותן. שמענו את הספירה לאחור ואז היה פיצוץ מטורף, הרבה יותר חזק מרעש של לבנת חבלה בפריצה. התברר שהחדר היה ממולכד. התחיל גשם של בטון ואריחים. חתיכת בטון בגודל מטר וחצי נפלה לי על הראש ומעכה אותי לגמרי".

חמישה חיילים נפצעו באירוע, ואת הפציעה הקשה ביותר ספג מתנאל. "לא הבינו את רמת הפציעה כי לא היה דם, אבל כל הגוף היה מרוסק. אחרי כמה מטרים של נסיעה, הרופא בשטח אמר שאי אפשר להמשיך לנסוע ודרש שמסוק החילוץ ייכנס ללב עזה". בתוך שעה מתנאל היה בחדר המיון בתל השומר, ונרשמו לו האבחנות הבאות: פגיעת ראש, חמש פריצות דיסק, חוליות שבורות בגב, כתף מרוסקת, שברים במרפק, וקשיי תפקוד ברגל ימין.

אחרי הניתוחים הראשונים הוא נדרש לשכב במיטה במשך חודש וחצי, כדי לאפשר לשברים בגב להחלים. בהמשך הוא החל שיקום יום בתל־השומר, ונסע שוב ושוב בדרך הארוכה מביתו שבמזרח השומרון. "כדי להגיע לטיפול הייתי יוצא במונית בחמש בבוקר לנסיעה של שעה וחצי, וכך גם בחזור. רופאת המשפחה שלי המליצה כבר בהתחלה שאגיע למרכז השיקום באריאל, אבל באותו זמן משרד הביטחון עוד לא עבדו פה. כשמספר הטיפולים פחת עברתי לכאן".

אף שמתנאל הספיק לעבור חודשים אינטנסיביים של שיקום, כשהגיע למרכז השיקומי באריאל מצבו היה לא פשוט. "זאת דרך עם עליות וירידות", הוא אומר. "בסך הכול הגרף עולה ואני משתפר כאן מאוד, אבל יש גם נסיגות, זה משתנה משבוע לשבוע".

המרחק ממקום מגוריו של מתנאל בכפר־תפוח אל מרכז השיקום באריאל הוא חמש דקות נסיעה בלבד. "אם הייתי יכול להיות כאן מההתחלה, זה היה פותר לי הרבה בעיות ומֵקל על הבית. רגילים להסתכל רק על הפצוע עצמו ועל ההתקדמות שלו, אבל המעמסה נופלת על הסביבה שלו. לפני כן הילדות היו רואות אותי יוצא לפנות בוקר ויודעות שאני נוסע לבית חולים. כעת אני יוצא מהבית אחרי שהן הולכות לבית הספר וחוזר הביתה לפניהן. מבחינתן אני נח בבית. זה מאוד מרגיע אותן ומקל עליהן לקבל את המצב.

"יש לי כבר קשר רגשי למקום הזה", משתף מתנאל. "יש כאן אחלה מטפלים, מבינים אותי. אם למשל אני מגיע מאוד כאוב, ממש גמור, הם רואים את זה ומתאימים את הטיפול למצב. או אם אני רוצה לעבוד על אזור מסוים, זורמים עם מה שאני מבקש. במקומות גדולים יש הרבה יתרונות, אבל כשאתה בחדר עם עוד עשרה מטופלים, לא תמיד זה נעים. יכולים להיות לידך פצועים במצב קשה יותר ואתה אומר לעצמך, יאללה, מה אני עושה פה. או להפך, אתה פצוע קשה, והטיפול שובר אותך ואתה מגיע לדמעות ליד כולם. פה כל הטיפולים אחד על אחד, והחוויה הרבה יותר נעימה".

הוא עוד לא יכול לחזור לעבודתו בתחום הבנייה, אבל סדר היום שלו עמוס. ביום שבו נפגשנו הוא התכוון להמשיך מהמרכז באריאל למפגש עם תלמידי מכינה, כדי לספר על הפציעה והתובנות שאסף בדרך. "עם כל הקושי והמוגבלות, החיים טובים", הוא אומר בנימה אופטימית. "הריפוי הוא תהליך שדורש הרבה עבודה וסבלנות. זה לוקח זמן אבל אנחנו חזקים ונחזור לעבוד ולהילחם. הבעיה היא שאין לי סבלנות, אני רוצה כבר לחזור לחיים… קשה לראות את החברים שלך יוצאים להילחם ואתה בבית. הם נפצעים ונהרגים ואתה לא יכול לעזור, רק לבקר או ללכת להלוויות. מבאס להרגיש לא יעיל. אני מת לעלות על וסט ונשק ולהיכנס ללבנון, אבל רק המשקל של הציוד הצבאי ישבית אותי ברגע. צריך לדעת להתרומם ולמצוא אפיקים אחרים למוטיבציה הגבוהה לתת".

מומחה במרחק קריאה

המרפאות באוניברסיטת אריאל נפתחו לראשונה בשנת 2009, וכללו את היחידה הגדולה בארץ להתפתחות הילד ומכון שמיעה. לפני שנה, עם המעבר של המרפאות לבניין החדש בקמפוס העליון של אוניברסיטת אריאל, נפתחו גם המרכז השיקומי והמרפאה הפסיכיאטרית. "המרפאות האלו הוקמו בהתאם לחזון של האוניברסיטה לפנות לקהילה – עניין לא אופייני לעולם האקדמי", אומרת פולה וייסמן, מנהלת המרכז השיקומי. "כאן רוצים להשפיע על המרחב, וזה אומר ליצור שירות ופתרונות לאנשי השומרון. לא משנה איפה אדם גר, הוא זכאי לקבל את הסל הסוציאלי ואת הטיפול הראוי. כמובן, קיים גם צורך אקדמי. נעשים פה מחקרים וסטודנטים עוברים הכשרה מעשית במקצועות הבריאות, לצד 180 אנשי צוות שעובדים פה".

מתנאל מעוז: "לפני שהגעתי לכאן, הילדות היו רואות אותי יוצא לפנות בוקר ויודעות שאני נוסע לבית חולים. כעת אני יוצא מהבית כשהן כבר בבית הספר וחוזר לפניהן. זה מאוד מרגיע אותן ומקל עליהן לקבל את המצב"

"במשך שנים אנשים מהשומרון, מבנימין וגם מבקעת הירדן נאלצו לנסוע שעות לטיפול שיקומי, או שהם פשוט ויתרו עליו כי לא יכלו לעבור את תלאות הדרך", אומרת שרון פלג, מנהלת המרפאות של אוניברסיטת אריאל. "כשהתחלנו לחשוב על הקמת מרכז שיקום באוניברסיטה, ביקשתי מהקופות את מספר המטופלים באזור. המספרים היו עגומים, בערך שני אנשים בכל קופה, וזה ממש לא סביר כי מדובר בעשרות אלפי תושבים. אז הסבירו לי שאנשים פשוט לא הולכים לטיפול. הוספנו למרכז השיקום מרפאה פסיכיאטרית. היא נועדה לתת מענה לסטודנטים עם התמודדויות נפשיות, אבל היא משרתת את כלל התושבים".

שערי מרכז השיקום נפתחו בינואר, והוא החל לקבל פניות מפצועי צה"ל שגרים באזור. בהמשך נחתם הסכם מסודר עם משרד הביטחון. "בשומרון יש אוכלוסייה משרתת גדולה, ובהתאם לכך גם מספר הפצועים. זה עצוב, אבל זאת המציאות. כדי להיות רלוונטיים דאגנו להסכם עם משרד הביטחון. כשהגעתי לכאן בשנת 2013 היו 11 עובדים ו־3,000 מטופלים, היום יש כאן כמעט 20 אלף פציינטים בשנה. המטרה היא לגדול אבל אנחנו עושים את זה לפי הצורך, ומקווים שנוכל לפתוח את המרפאות באופן מלא כל השבוע. המטפלים שלנו מתאפיינים בלב חם ומקצועיות גבוהה. מכיוון שאנחנו גם מרכז של הכשרה אין כאן מטפלים בינוניים, כי מי שלא מקצוען לא יכול לחנך את דור העתיד".

הקמת מרכז השיקום באוניברסיטת אריאל נעשתה בשיתוף פעולה הדוק עם סגל המרצים המובילים בכל תחום טיפולי, והם גם חלק מוועדת ההיגוי של המרכז. כאשר נדרש מומחה ספציפי לעניין מסוים הוא נמצא במרחק קריאה, ויכול לתת מענה שיקומי. "להגיע למרכז כאן זו לא פשרה, להפך", מדגישה וייסמן. "הערך המוסף של המקום הוא המקצועיות, ובנושא הזה אין פשרות, גם על חשבון הפסד כלכלי. אנחנו נשקם מטופל, לא משנה כמה זמן ומשאבים זה ייקח. מכיוון שזה מקום פרטי, ברגע שאני רואה ביקוש אני מגייסת עוד אנשי צוות, וזאת אף על פי שחלק מהצוות היה מגויס למילואים. בשומרון יש לא מעט מטפלים, נשים שהן מטפלות בנשמתן, וזה מאפשר לי לגדול לפי הצורך".

כמרפאה קטנה יחסית, בוודאי לעומת בתי חולים גדולים, התמיכה שהמקום מקבל ממשרד הבריאות קטנה. מי שמממנת את המרפאות ומכסה את הפער התקציבי היא האוניברסיטה. "זה מפעל הפסדי, אבל זאת בחירה ציונית וערכית לממן שירות כזה לתושבי האזור".

יומן הצלחות

כרמית פילוסוף מאריאל, 45, אם לשלושה ילדים, מרגישה שהמרכז השיקומי נפתח בשבילה: המקום החל לפעול חודש לפני שנפצעה בתאונת דרכים. "בפברואר נדרסתי במעבר חציה", היא מספרת. "עברתי באור ירוק כשגם למכוניות שפונות ימינה יש ירוק, הנהג פשוט לא ראה אותי. מזל שהיה לי תיק ששמר לי על הגב, אבל נפגעתי בכל צד ימין ועברתי סדרה של ניתוחים ברגל. התאונה עצרה לי את החיים, ומחודש אפריל אני פה בשיקום. בהתחלה הייתי סיעודית אבל לא רציתי ללכת לאשפוז, אז בעלי הגיבור סעד אותי בבית במשך שלושה חודשים. הוא היה שם כדי לתמוך נפשית ופיזית בדברים הכי קטנים שנראים מובנים מאליהם ופתאום אי אפשר לעשות, כמו ללכת לשירותים, להחזיק כוס מים ולאסוף את השיער. בזכות השיקום המצב היום הרבה יותר טוב, אבל עד עכשיו קשה לי להתלבש או לצחצח שיניים".

עד שיד ימין תחזור לאיתנה, כרמית גילתה את היכולות של יד שמאל: "לפני כן ציירתי ציורים ריאליסטיים ביד ימין, עכשיו אני לא מסוגלת, אז כחלק מההתמודדות עם הטראומה התחלתי לצייר ציורים אבסטרקטיים ביד שמאל. זה גורם לי להרגיש טוב יותר ולא לשקוע בפלאשבקים מהתאונה".

איך הגעת למרכז השיקום?

"לצערי המקום המדהים הזה לא מספיק מוכר, ולמזלי הרופאה שלי הפנתה אותי לכאן. אני לא חושבת שיכולתי לעבור לאשפוז ביתי בלי שיהיה לי מרכז שיקום במרחק הגיוני. אני נוסעת להידרותרפיה בבית לוינשטיין, והלוואי שהייתה כאן גם בריכה וזה היה נחסך ממני. המטפלים פה מדהימים ומקצועיים, ומאוד לטובת המטופל. התחושה שלי היא של בית".

לא חששת להגיע למקום חדש שרק נפתח?

"יש לזה לא מעט יתרונות. המכשור כאן חדיש מאוד וברמה הכי גבוהה. הטיפול מקיף, מה שמאפשר סנכרון בין התהליכים הפיזיים השונים וגם הנפשיים. היחס האישי נותן ביטחון שהגעת למקום הנכון ושאת מטופלת בצורה טובה. השיקום מעסיק אותי מסביב לשעון. הלוואי שהמרכז היה פתוח כל יום, ולא הייתי צריכה להשלים במקום אחר".

כרמית מספרת על אחד הרגעים שנחקקו בנפשה מהשנה שחלפה מאז התאונה. "ישבתי על כיסא הגלגלים ואמרו לי 'יאללה, תתחילי ללכת'. הייתי עם ענבל הפיזיותרפיסטית במתקן של המדרגות, ונעמדתי. זה היה מטורף – סוף סוף אני יכולה לעמוד על שתי הרגליים. עדיין הייתי סיעודית, אבל הרגשתי שזה מבשר על החזרה שלי להיות בן אדם עצמאי, שהנה לאט לאט אני באמת חוזרת לעצמי, שאני אגיע לשם.

"אני כותבת יומן הצלחות וככה אני יכולה לראות את הדרך, כי כל דבר דורש המון תרגול. קיבלתי פרופורציות לחיים, מה עיקר ומה טפל. בדרך כלל אנחנו במרוץ, ועכשיו כשאני הולכת לאט אני רואה הרבה דברים שלא ראיתי קודם. את הולכת ברחוב ורואה תמונה שלמה יותר, שמה לב לניואנסים שבמרוץ החיים הרגיל חולפים על פנינו. יש קושי וסבל נפשי ופיזי, אבל אני מקבלת תמונה אחרת. למדתי גם לבקש עזרה, למדתי שיש אנשים סביבי ששמחים לעזור ואני צריכה לקבל מהם".

גאולה בליל הסדר

כפיר זר (25), נשוי ואב לילדה, לא נקרא לשירות מילואים עם פרוץ המלחמה. הוא התקשר לכל מי שהוא מכיר, רק שייקחו אותו. "היו אחוזי גיוס מטורפים ולא היה צריך, אז השארתי בכל שלישות אפשרית את המספר שלי, עד שבחנוכה קיבלתי טלפון, 'בוא'. באותו ערב כבר הייתי בתוך עזה. היינו שבועיים באזור בית החולים שיפא, ואז עברנו לחאן־יונס. זה היה כשרק התחילו לטפל בה. עברנו את הגבול, ואחרי שעתיים מחבלים שיצאו מפיר ירו על הטנק שלנו אר־פי־ג'י ממרחק של 20 מטרים. הייתי טען, אז ישבתי ממש בלב הטנק, שהתחיל לבעור. חי"רניקים חילצו אותנו ותוך 40 דקות היינו בסורוקה, זה מאוד מהיר, מאוד".

כפיר הגיע לבית החולים במצב אנוש. הוא חובר למכונת הנשמה ורופאיו החלו לטפל בכוויות, אבל הגוף דחה את שתלי העור, והחום שלו עלה ולא ירד. הרופאים גילו שהוא נדבק בפטריית אספרגילוס, ולא הצליחו למגר אותה. בעצת הרב פירר הוא הועבר לאשפוז בבית החולים אסף הרופא, לטיפול ניסיוני בתא לחץ. "אף אחד לא שמע על טיפול כזה לפטרייה, אבל לא היה מה להפסיד. אחרי שלושה חודשים הפטרייה מתה. בינתיים הריאות שלי קרסו, אז חיברו אותי למכשיר אקמו. אחרי ארבעה חודשים בלי הכרה קיבלתי חמצן כמו שצריך והתעוררתי".

כיוון שזר נזקק להשתלת ריאות הוא הועבר לתל השומר. "עשרה ימים רק המתנו. באותם ימים נפצע קשה קצין בשם דור זימל, מכטב"ם שנפל בערב אל־עראמשה. הוא הועבר לבית החולים בנהריה, והרופאים קבעו לו מוות מוחי. הוריו החליטו בצעד אצילי לתרום את האיברים שלו. בערב ליל הסדר נכנס אליי רופא ואמר 'יש התאמה'. כשכולם מספרים על הגאולה בליל הסדר, גם אני זכיתי לגאולה פרטית".

הוא התעורר והחל תהליך שיקום במחלקת "חוזרים לחיים", מרכז השיקום לנפגעי המלחמה בתל השומר. תשעה חודשים אחרי הפציעה הוא השתחרר לביתו. "מאז אני ארבעה חודשים פה בשיקום יום. אני גר בגבעת־הרואה בבנימין, והשיקום הכי קרוב הוא בפתח־תקווה או בתל־השומר. בשבילי זו בכלל לא אופציה כי בפציעה נפגעה לי הראייה, ואני לא יכול לסנג'ר את אשתי לנסוע שעה וחצי לכל כיוון כל יום. אולי פעם בשבוע זה אפשרי. נסיעה כזאת משבשת לגמרי את היום ואת החיים. הייתי הולך חודש אחד ואז מוותר על זה".

איך הגעת לפה?

"התחלנו לחפש פתרון ושמעתי מחברים שפתחו מרכז שיקום בתוך האוניברסיטה באריאל, במרחק רבע שעה נסיעה מהבית, ושיש פה פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וליווי פסיכולוגי. אנשים פה מקצועיים מאוד. זה חוסך המון זמן, ואני יכול לעשות את השיקום כמו שצריך. המקום הזה חשוב לי מאוד, ולא מובן מאליו שהאוניברסיטה פותחת אותו. הלוואי שעוד חבר'ה שלא היו הולכים לשיקום בגלל הנסיעות והמרחק יידעו על המקום הזה ויגיעו".

מה אתה עושה כעת ביומיום?

"הפכתי להיות פנסיונר, אני מטפח תחביבים של זקנים", הוא צוחק. "התחלתי למשל קורס גבנות, כי אני מאוד אוהב גבינות. אני מחפש בעיקר לעשות טוב, ומשתדל ללמוד תורה. זה קצת מורכב בגלל הראייה שלי, אבל יש לי זכוכיות מגדילות שעוזרות לי. החיים קצרים, אז אני בחוויה של מימוש החיים. למדתי להפסיק לדחות דברים שאני רוצה ולתת הרבה יותר זמן ומקום למשפחה. את הדברים השוליים אני דוחה כמה שאפשר".