כשדוד ווידנבאום מלווה אותי לביתו של צביקה גרינגליק, הוא שואל למה בחרתי לעשות כתבה דווקא עליהם – על משפחתו, על משפחת גרינגליק, על משפחת טואף ומשפחת בן־הרוש, על משפחת בר־און ומשפחת צ'יטיז, על משפחת אסולין ומשפחת מור. "בגלל צירוף המקרים המחריד של כל כך הרבה נופלים משכונה אחת ומרחוב אחד ברעננה", אני עונה, מופתעת מהשאלה. ווידנבאום, אביו של רס"ר במיל' דן ווידנבאום שנפל בקרב בעזה, מסתכל עליי בשוויון נפש ואומר: "באותה המידה את יכולה לכתוב על צירוף המקרים המחריד של כל כך הרבה נופלים משכונה אחת קטנה ששמה ישראל".
בדצמבר שעבר לא היה אפשר למצוא חנייה ברחוב רבוצקי. שבעה רדפה שבעה, מנחם החליף מנחם, מודעת אבל בפינה אחת הוחלפה במודעת אזכרה בפינה אחרת. היום שלט ענק של תפילה לשלום חיילי צה"ל תלוי ברחוב, ליד הבתים מוצבים שלטי זיכרון גדולים להנצחת הנופלים, ואינספור דבקיות עם משפטי השראה ומורשת מודבקות על המכוניות החונות. אני נפגשת עם המשפחות בביתו של צביקה גרינגליק, אביו של סרן במיל' שאול גרינגליק. האב כבר הכין מראש את הנשק הסודי שלו לשיחות מהסוג הזה – בקבוק ויסקי משובח. בהמשך כולם ישתו ממנו, צעירים ומבוגרים כאחד, כדי להחליק בגרון את הכאב הצורב של הסיפור האישי.
האווירה בין המשפחות נינוחה. ניכר שהן מכירות היטב, ובנסיבות המצערות הפכו למעין קרובי משפחה. גם אם ההיכרות ביניהן הייתה בעבר שכנות מנומסת, השכול הידק את הקשרים. רס"ן משה אברהם בר־און נפל ב־12 בדצמבר 23', ושאול גרינגליק השתתף בהלוויה, שבועיים בדיוק לפני מותו שלו. ב־18 בדצמבר נפל רס"ר במיל' דניאל יעקב בן־הרוש, ומשפחת צ'יטיז הגיעה לנחם את משפחת בן־הרוש. למחרת סיום השבעה על דניאל, ב־26 בדצמבר, נפלו סרן ירון אליעזר צ'יטיז וסרן שאול גרינגליק. ביום ההלוויה של ירון הביאה משפחת בן־הרוש ארוחת בוקר למשפחת צ'יטיז, וביום האחרון של השבעה חזרו בני משפחת גרינגליק מהעלייה לקברו של שאול היישר אל בית משפחת צ'יטיז, כדי להספיק לנחם את חבריהם.
בילדותו היה שאול גרינגליק קופץ מעל לגדר של אחד השכנים, כדי לשחק אצלו בחצר. אותו שכן פנה אל צביקה במהלך המלחמה ואמר שצריך להזמין רב "שיגרש את הצרות" מהשכונה. "החברותא שלו והשכן שלו מהצד השני הוא שמריה טואף, סבו של סרן דניאל מימון טואף ז"ל, שנפל גם הוא במלחמה (ב־17 בספטמבר 2024, א"פ). הוא מצא את עצמו בין טואף לגרינגליק", מספר צביקה בבדיחות הדעת. "אני חשבתי שאם רב יבוא לברך את השכונה, זה יעבור לשכונה אחרת. אמרתי לשכן שזו לא שכונה שצריכה ברכה. האנשים כאן לא עושים חטאים, להפך, הם עושים מצוות. צריך לבוא להתברך פה. בכל מקום שאתה עובר כאן…"
"…אתה רואה בתים שגרו בהם צדיקים", ממשיך אותו דוד ווידנבאום.
צביקה גרינגליק: "כן, מפה הם יצאו למלחמה. אנשים התחילו לדבר על 'שכונה שיש בה הרבה נופלים', וזה נכון, אבל אין לנו תשובה
למה דווקא כאן. אני בטוח שיש פה טוב, לא צריך לחשוש מאיזו קללה. ההערה של השכן הייתה טבעית לגמרי, אני לא בא בטענות: ככה אנשים מגיבים לצירופי מקרים נוראיים כאלה".
בימי התפרצות הקורונה הקימו צביקה גרינגליק ושמריה טואף מניין תפילה בסמטת הרחוב. בית הכנסת החיצוני הזה המשיך להתקיים גם הרבה אחרי המגפה. "כשהבן שלי שלמה היה מגיע לשבת, הוא היה מביא איתו את שלושת הבנים, ובהם דניאל ז"ל", מספר שמריה טואף. "ביחד היינו 'סוגרים' חצי מניין".
כשבתו של שמריה רצתה להודיע לו על נפילתו של דניאל, אחיינה, היא חששה מהשלכותיה של הבשורה עליו, ולכן פנתה אל גרינגליק השכן, שכבר היה לו ניסיון משלו בקבלת הודעות כאלה. "היא התקשרה ואמרה לי שהיא בחו"ל וצריכה את העזרה שלי", מספר גרינגליק. "אמרתי לה שגם אני בחו"ל. היא אמרה שהבן של שלמה נפל, ושהיא רצתה שאהיה שם כשמודיעים לשמריה. אמרתי לה שאני אוודא שבעת ההודעה יהיה שם מאיר, שגם הוא מתפלל קבוע במניין בסמטה, ושיגיע גם רופא. התקשרתי אל מאיר והוא היה מוכן. התקשרתי גם לסטיבן, רופא מהמניין, שיבוא לשם. בשש וחצי בבוקר כולם התייצבו. ברוך השם, לא היה צורך באף אחד מאלה. טואף הוא ממשפחה של אנשים חזקים, הרבנים הראשיים של איטליה".
שמריה טואף: "כשהודיעו לי צעקתי 'אוי, אוי, אוי', וזהו. אחר כך הלכתי לספר לאשתי, שהייתה בקומה למעלה, ובכינו יחד. לא יכולתי לעשות שום דבר מעבר לזה. דניאל היה מיוחד מאוד. עניו. תמיד היה צוחק, תמיד היה לו חיוך עצום על הפנים, תמיד אמר שהכול בסדר".
דניאל טואף מונה בתחילת ינואר לסגן מפקד פלוגה בגדוד שקד של חטיבת גבעתי. הוא החליף בתפקיד את ירון צ'יטיז, שנהרג ימים ספורים קודם לכן. "רק אתמול הבנתי שירוני ודניאל העבירו יחד כמעט את כל השירות – טירונות, קורס מ"כים ובתפקידי מ"כים", מספר דניאל צ'יטיז, אחיו של ירון. "הם היו חברים טובים מאוד. כשראינו את הפרסום על מותו של דניאל טואף, חזרנו אחורה 38 שבועות בדיוק, ליום רביעי בשש בבוקר, כשירון נהרג. מיד עלו בזיכרון התמונות של שניהם יחד לאורך המסלול, או מובילים את הלוחמים במסע לעבר קבלת הכומתה הסגולה. עצוב לדעת שהם נפלו באותו התפקיד. הקשר של המשפחה שלנו ושל משפחת טואף נחתם בכאב".
שותפות הגורל והטשטוש בין האבל הפרטי והלאומי קיבלו ביטוי שוב ושוב, בדרכים שונות, במהלך הפגישה עם בני המשפחות השכולות של שבעת הנופלים. רוב המשפחות הן של עולים ובני עולים שהגיעו ארצה מתוך ציונות ואהבת ישראל, ואולי גם זה משפיע על תפיסת השכול בתודעתן. מתוך כך אפשר להתחיל להבין את השינוי שעברו חלק מהמשפחות לאחר נפילת יקיריהן.
"עלינו מצרפת לפני 15 שנה", מספרת רֵבֶּקָה בר־און, אחותו של משה בר־און. "הגענו לארץ אחרי מלחמת לבנון השנייה. הערכנו את המדינה, אבל לא הבנו את סדר הגודל של המחיר שנדרש כדי להיות אזרחים בה. אמא שלי לא מדברת עברית, למרות השנים שעברו. הרבה פעמים חושבים שהיא עדיין עולה חדשה. אבל היום היא מצהירה 'אני ישראלית', והתחילה ללמוד עברית באולפן".
גם משפחת בן־הרוש עלתה מצרפת. "אנחנו עולים חדשים ותיקים, 41 שנה בארץ", מספרת אירן, אמו של דניאל. "עלינו מתוך ציונות, הגענו לכאן עם שלושה ילדים קטנים, כשהקטנה ביותר הייתה בת שלושה חודשים. כשפגשתי את בעלי, הדבר הראשון שהוא שאל אותי היה אם ארצה לעלות לישראל. מבחינתי זו לא הייתה שאלה בכלל. אחרי שעלינו, רצינו שיהיה לנו ילד צבר. ככה הבאנו את דניאל, בן הזקונים שלנו.
"שני הבנים הגדולים שלנו קצינים, אחד בגבעתי והאחר בעורב גולני. דניאל רצה להיות כמותם והתגייס לצנחנים. הוא נפצע ברגל במהלך השירות הסדיר ולא הצליח להגיע לקורס קצינים, אז במילואים הוא עשה הכול כדי להיות קרבי, והתקבל לחטיבה המוצנחת 551. הוא היה נשוי, אב לילד בן שלוש. לפני שנתיים הוא התקבל ללימודי פיזיותרפיה, לאחר מאמצים רבים. הוא סיים שנה ראשונה, ורק חיכה שתתחיל כבר השנה השנייה. בכל פעם שדיברנו בטלפון הוא שאל מתי ייפתחו הלימודים באוניברסיטאות".
ב־7 באוקטובר שלושת הבנים של משפחת בן־הרוש יצאו למלחמה. היחידה של דניאל התאמנה לקראת הכניסה לעזה, "עד שבאחת השבתות הוא התקשר הביתה, למרות שאנחנו לא עונים בשבת, ואמר שהם נכנסים. הוא ביקש שלא נדאג כי הוא לא בחזית, כך שבכל התקופה הזאת לא העלינו בדעתנו שמשהו מהסוג הזה יכול לקרות. ב־18 בדצמבר הוא נפל. הגיעו אליי לעבודה כדי להודיע לי, ונאסר עליי לדבר על זה או לספר לאף אחד אחר מהמשפחה. מנעו ממני גם לצאת לאסוף את הנכדים. אחרי ההודעה לקיתי בסינדרום הלב השבור ואושפזתי למשך שלושה ימים. הגעתי להלוויה על כיסא גלגלים ועם רופא מהמחלקה שהיה צמוד אליי".
הכתבה המלאה יפורסם מחר (יום ו') במוסף דיוקן
