המשלחת האולימפית של ישראל הצליחה בקיץ האחרון להפתיע את כולם ולמרות הקשיים האיומים והמלחמה בבית, רשמה הישג שיא עם זכייה בשבע מדליות אולימפיות והרבה זיכרונות ורגעים קסומים. מי שבנוסף שבתה את ליבנו במהלך המשחקים היא המתאבקת עמית אלור, יהודייה אמריקנית בת 20, בת להורים ישראלים שהיגרו לארצות הברית בתחילת שנות ה־80. אלור הגיעה למשחקים על תקן אלופת עולם פעמיים ברציפות, בלתי מנוצחת זה חמש שנים, וסיימה אותם על הפודיום עם זהב אולימפי בהיאבקות חופשית במשקל עד 68 קילוגרם, שהפך אותה גם לזוכה האמריקנית הצעירה ביותר בענף וגם למתאבקת היהודייה הראשונה שזוכה בזהב אולימפי, מאז הנרי ויטנברג ב־1948. "אני עדיין לא מעכלת את העובדה שזכיתי בזהב אולימפי, זה פשוט מרגיש לא אמיתי. זה משהו שרציתי להשיג כל חיי ואני מאמינה שייקח לי זמן להבין מה קרה שם בפריז. אלו היו השבועיים הטובים בחיי: התחרות, הטקסים, האנשים שפגשתי, פשוט המכלול כולו", מתארת אלור את טורניר השיא בקריירה שלה, "הגעתי לפריז בידיעה שיש ציפייה גדולה ממני להצליח אבל לא נתתי לזה להשתלט עליי והבנתי שלא משנה מה יקרה, חשוב שאיהנה שם בכל רגע. להיות חלק מהאולימפיאדה זו שמחה גדולה, והדבר האחרון שרציתי הוא להביט לאחור יום אחד וכל מה שאזכור הוא שהייתי לחוצה או עצבנית. אני תמיד מתחילה תחרות כאילו אני ילדה שרק החלה להתאבק וזו הפעם הראשונה שלי. לא משנה מה עברתי, לעולם לא אזלזל ביריב מולי, אגיע הכי מוכנה שאפשר ואני מאוד שמחה על ההופעה שלי".
אלור הפכה במהרה למוכרת בכל בית בישראל וכאשר יצאה לתקשורת לאחר הזכייה עם סיכת החטופים עליה, כשהיא קוראת בתקשורת לשחרורם המיידי, כבר אומצה רשמית כחלק מנבחרת הכחול־לבן ומהעם היושב בציון. "הייתי בהלם כשגיליתי שהפכתי למפורסמת בישראל, וזו הייתה הפתעה גדולה ומיוחדת עבורי לקבל כזאת תמיכה", היא מודה, "העובדה שיש חטופים בעזה היא נוראית. וברגע שהתקבלתי למשלחת האמריקנית למשחקים היה ברור לי שאני רוצה להעביר מסר פומבי בנוגע אליהם, לא משנה כמה קשה ומורכב זה יהיה. זה היה מאוד חשוב עבורי". המסר שהעבירה אלור בתקשורת והחיבור שלה למשלחת הישראלית הובילו לסדרת תגובות שנאה אנטישמיות אגרסיביות במיוחד ברשתות החברתיות. "לצערי כבר התרגלתי לקבל מדי פעם תגובות דוחות או אלימות ברשתות החברתיות, ומה שכתבו לי כשהייתי בפריז היה באמת מפחיד ומכעיס, אבל האמת שככל שהן התרבו רק רציתי לדבר יותר, להיות מי שאני ולייצג את האנשים שלנו", היא משתפת, "זה כמו בקרב היאבקות אחרי שמישהו מוריד אותי לרצפה, אני נעמדת מחדש רק הפעם עם רצון הרבה יותר חזק ואינטנסיבי להשיב מלחמה. אני לא סובלת את הודעות השנאה האלה ולא אתן להן לנצח, ולשמחתי מאז המשחקים רוב התגובות הן הודעות תמיכה ופרגון מישראלים ויהודים בכל העולם. אני מקבלת הרבה אהבה מהקהילה וזה מאוד משמח אותי".
"אני מאוד מודאגת מהאנטישמיות הגואה, קורים דברים מחרידים וחשוב שנישאר מאוחדים, נדבר על הדברים ואף אחד לא ינצח אותנו"
אלור, שמדברת היום בגאווה על מוצאה, סבלה לא מעט התנכלויות על הרקע הזה בשנות ילדותה. "גדלתי באזור שבו לא היו הרבה יהודים, ואחרי כמה עלבונות שספגתי אחרי שסיפרתי שאני חוגגת חנוכה ולא את חג המולד, החלטתי שעדיף לא לשתף עם האחרים את העובדה שאני יהודייה", היא נזכרת, "ככל שהתבגרתי הרגשתי שלא רק שאני גאה במה שאני אלא שיש לי אחריות לומר זאת ולא להסתתר, אם כי עד היום יש בי קצת פחד ואי־נוחות בגלל החוויות שעברתי. אני מאוד מודאגת מהאנטישמיות הגואה, קורים דברים מחרידים וחשוב שנישאר מאוחדים, נדבר על הדברים ואף אחד לא ינצח אותנו. אנחנו האנשים הכי חזקים שקיימים ונמשיך לשגשג לא משנה מה".
לצד המחמאות והפרגון החלו ראשי הספורט הישראלי לפנטז על מעבר של אלור לייצג את ישראל בתחרויות עתידיות. "קיבלתי המון הודעות מאנשים שביקשו את זה אבל לצערי זה לא דבר שאוכל לעשות. במשך שנים איגוד ההיאבקות האמריקני מממן את הפעילות שלי, והרבה בזכותו הגעתי להישגים שלי", היא קובעת, "אחרי הזכייה הוזמנתי לארוחת צהריים עם ראשי הוועד האולימפי הישראלי ושם הציעה יו"ר הוועד יעל ארד שאהפוך לשגרירה של הענף הישראלי ושאסייע בפיתוח שלו, דבר שכבר עשיתי בעבר. בביקור האחרון שלי בישראל, בפברואר 2023, קיימתי שני אימונים פתוחים בבאר־שבע ואשקלון, שאליהם הגיעו עשרות ילדות ממועדונים שונים וזה היה מאוד מיוחד. יש לי מקום חם לענף בארץ כי כשהגעתי לחופשות קיץ בישראל בתור ילדה, במכבי אשקלון תמיד קיבלו אותי בצורה חמה ולבבית ומאמנים היו נשארים לעבוד וללמד אותי אחרי האימונים, ואילו בארצות־הברית היו תקופות שבהן הרגשתי פחות רצויה כיוון שזה ענף שעסקו בו בעיקר גברים והייתי צריכה להיאבק כדי לקבל אפשרות להתאמן".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') במוצש
