מרכז האומנים בתקוע רשם לעצמו הישג חשוב שעדיין לא נראה בעולם התרבות ביהודה ושומרון, כאשר זכה להכרה רשמית מממשלת ישראל. ההכרה הזאת תעניק למרכז סיוע תקציבי וחשיפה גדולה יותר בקרב הקהל הישראלי.
ההחלטה להכיר במרכז התקבלה אחרי מסע בירוקרטי שנמשך יותר משלוש שנים, ובמהלכו פעלו מנהלות ויוזמות המרכז, שירה בר־אשי ותחיה גודינגר, כדי לעמוד באמות המידה המחמירות של משרד התרבות והספורט. "עד היום ראינו שביהודה ושומרון הסיפור של אומנות ותרבות לא קיבל מספיק ערך, לא הייתה לו במה מקצועית ורצינית", מספרת גודינגר, "לאורך השנים ניסינו כמרכז אומנותי להביא משהו אחר, לדבר שפה אומנותית עכשווית במחוזות שלנו, וגם לחשוף החוצה לחברה הישראלית אומנים ברמה גבוהה מאוד, שקיבלו פחות ביטוי בתוך המרחב הציבורי הכללי.
"חשוב לציין שלמרכז האומנות שלנו אין אג'נדה מסוימת", היא מוסיפה, "תמיד דאגנו לארח אומנים עם מחשבה פוליטית אחרת, שבאים גם ממקומות אחרים. ביקשנו להביא סיפורים רב־ממדיים ולאפשר מקום להרבה תחומים. אנחנו מאמינים שהתרבות היא שפה אחרת, שגם יכולה ליצור שיח אחר ולהביא לחיבור לבבות בישראל. בשנים האחרונות משרד התרבות פועל במגמה לאפשר במה לפריפריה תרבותית", מציינת גודינגר. לדבריה, "ההכרה בנו היא תיקון של עיוות שנמשך שנים, ואנחנו מקווים שעוד מרכזים ראויים ביהודה ושומרון יוכרו בעקבות המרכז הזה. דווקא עכשיו יש רצון ואפילו הכרח להקשיב לקולות מגוונים בחברה הישראלית".
ראש המועצה האזורית גוש עציון ירון רוזנטל בירך על ההכרה במרכז, ואמר: "זהו יום חג לכל שוחרי התרבות בישראל. עד כה לתרבות הישראלית היה צבע אחד ודעה אחת. מהיום היא מקבלת עוד ממד של אומנים שמגיעים ממקום גיאוגרפי, פוליטי, תפיסתי, אמוני ואומנותי אחר. צעד מבורך זה יעשיר ויעמיק את התרבות הישראלית. אני מודה על הזכות שנפלה בחלקי לעזור למרכז לקבל את ההכרה".
המרכז נולד כאמור ביוזמה של גודינגר ובר־אשי, אומניות ותושבות תקוע, והפך במשך השנים למוקד משיכה לאומנים, ליוצרים ולחובבי תרבות מכל קצוות הארץ. במקום מתקיימות דרך קבע תערוכות מתחלפות, הופעות מוזיקליות ומיזמים מגוונים, במקביל לפעילות ענפה בסטודיו של האומנים. זוהי במה לעשייה אמנותית ופיתוח תרבותי בתחומי האמנות השונים – מוזיקה, פיסול, ציור, ניו־מדיה, איור, מחול, תיאטרון, קולנוע, כתיבה ועיצוב. הקהילה הפועלת בו מונה כיום כמאה אומנים, שעוסקים בשלל תחומים.
"עד כה הנרטיב של האמנות בארץ היה מאוד חדגוני", מסבירות בר־אשי וגודינגר את חשיבות המרכז, "אומנים שלא החזיקו באותן השקפות עולם – הודרו מעולם האומנות. היום ניתן לומר בשמחה שיש בית אומנותי סובלני יותר למגוון התפיסות בעם".
