ב־7 באוקטובר גויסו כל הבנים והחתן בבית משפחת אביטבול בשכונת קטמון בירושלים. שלושה לעזה, אחד לצפון, ואחד כקצין מודיע נפגעים. מארק ופסקל, ההורים, התפללו לשובם בשלום.
לפני כשלושה שבועות נפל בנם האמצעי אליאב, סגן מפקד פלוגה בגדוד 8207 של חטיבת אלון, בקרב בדרום לבנון. אליאב היה נשוי לטל, אב לארבעה, מהנדס אזרחי. לפני שנתיים תרם כליה לנערה שלא הכיר, ובכך הציל את חייה. האב, מארק, הוא איש הייטק, ד"ר לפיזיקה, נשיא ומייסד חברת ויזיוניקס הישראלית־צרפתית. מאז פרוץ המלחמה הוא היה ממובילי הקריאה לחוק גיוס שוויוני.
"כל הילדים היו מגויסים, והנושא הזה העסיק אותי", מספר מארק. "פניתי לרבנים בבני־ברק, נפגשתי איתם, ניסיתי להבין איפה הם נמצאים. האם הם מבינים שמשהו השתנה ומוכנים לשנות את דעותיהם בקשר לגיוס? האם משהו יכול לזוז? במשפחה לא הייתה סעודה משפחתית שהנושא הזה לא עלה".
"בחורים מגרעין של השומר הצעיר סיפרו לנו בשבעה: 'ראינו מ"מ צנום עם כיפה על הראש, ואמרנו לעצמנו מה נפל עלינו, אבל הוא תמיד נתן לנו תחושה שאנחנו צריכים לעשות לא בגלל הדרגות, אלא בגלל הדוגמה האישית שהוא נתן. הוא היה הראשון בכל דבר'"
לדבריו, עוד לפני הנשיאה בנטל הצבאי, הוא חיפש הבנה ואמפתיה. "זה לא רק השוויון בנטל. אם יש אימהות שלא ישנות בלילה כי הן חוששות מהדפיקה בדלת, ואימהות שלא ישנות בגלל שהבנים שלהן נפלו, אז חוסר האמפתיה זועק לשמיים".
כמי שחינך את ילדיו על ברכי הציונות הדתית, הוא מאמין שהחברה החרדית חייבת לעבור תהליך של השתלבות במדינה. "מדינת ישראל לא יכולה להתקיים עם שתי מדינות בתוכה. בסופו של דבר, הציבור החרדי חייב להיכנס לתוך החברה, כמו שהציונות הדתית עשתה – השתלבה בצבא, בהייטק, בכלכלה ובכל תחומי החיים. אחי שירת בצנחנים לפני שלושים שנה, ואז לא היו שם דתיים, אבל היום זה ברור מאליו".
בציבור החרדי מפחדים מההשתלבות הזו. הם חוששים ששירות צבאי ישנה אותם.
"אין סתירה בין לימוד תורה לשירות בצבא. יוחאי, הבן הצעיר שלנו, בן 25, למד בישיבת שבי חברון ואחר כך התגייס לסיירת גולני; הוא חתם ויתור כי הוא כבר היה קצת מבוגר. הוא לחם בעזה חמישה חודשים. הוא החנון של המשפחה, בחור ישיבה. לרבנים ולחברי הכנסת מש"ס שהגיעו אלינו לנחם הוא סיפר שבהלוויה של אליאב הוא ראה מלאכים עם וסט צבאי, אבק של דרום לבנון ותורה שמתגדלת. בצבא לא קטֵנים, רק גדלים. הרגשנו במשפחה שיש פער בין העולם החרדי ובין מה שאנחנו חווים, כתורה שהיא כללית ונוכחת בחיים ולא מסתכמת רק בדף גמרא".
ביום שישי האחרון קיבלה המשפחה את הציוד האישי של אליאב, ובו הווסט שלבש בעת הלחימה. "הייתה שם חוברת של שניים מקרא ואחד תרגום ספוגה בדמו. זה היה אליאב, ידע לשלב ספרא וסייפא. בראש השנה הם היו בתדרוכים ובהכנה לכניסה ללבנון. ציידתי אותו בשופר שהיה של אבא שלי, שנפטר בחורף שעבר. התפילה של אליאב נקטעה שוב ושוב כי קראו לו לכל מיני משימות, אז הוא התפלל ויצא, יצא והתפלל. כשהגיע זמן התקיעות, באיזשהו שלב הוא לא הצליח להוציא קול והוא פשוט התחיל לבכות. זה נראָה נצח, אבל בסוף הוא הצליח ותקע בצורה מדהימה".
החול יזכור
מה ייחד את אליאב?
"אחרי השבעה עשינו סדנה משפחתית עם הילדים, כדי לדבר על אליאב. אחד הדברים שעלו שם הוא שאליאב, ילד הסנדוויץ' שלנו בין חמישה ילדים, באמת חיבר את כולם במשפחה. זה גם מה ששמענו בשבעה מאנשים, על היכולת שלו לחבר את כל הקצוות שיש".
אחת מאבני הדרך החשובות בחייו הקצרים של אליאב, מציין אביו, היא העבודה שלו ושל רעייתו טל כהורים במשפחתון תלפיות בחדרה, במשך שבע שנים.
"אני חושב שהעשייה שם מסמלת את הנתינה שלו ואת דרך העבודה שלו. טל הייתה בשירות לאומי שנתיים שם בכפר, ואחרי שהם התחתנו וסיימו את הלימודים, הם החליטו שהם הולכים להיות הורים במשפחתון ל־12 ילדים. אלה ילדים לא פשוטים. טל ואליאב עשו מסורת – הם אתגרו את הילדים להשתתף במרתון ירושלים שמתקיים תמיד ביום שישי, וכצ'ופר כולם באו אלינו הביתה לשבת.
"בפעם הראשונה שהילדים היו אצלנו הם כל כך השתוללו, שביום ראשון הייתי צריך להזמין שיפוצניק. אמרתי לעצמי שאין סיכוי שטל ואליאב ישרדו בתפקיד כזה אפילו שנה, אבל הם החזיקו שם שבע שנים. בכל פעם שהם באו אלינו לשבת המסורתית הזו, ראינו איך הילדים האלה גדלים ומתפתחים. שוחחתי איתם לא פעם על ההתמודדות שלהם, כי לא פשוט לנהל את זה – לעמוד מול ההנהלה, מול בתי הספר של הילדים, מול המדריכים האחרים. אליאב אף פעם לא הרים את הקול על אף אחד, ובסופו של דבר הוא הצליח בדוגמה האישית שלו להביא את האנשים למקום טוב יותר".
אליאב היה אדם של חיבורים, ממשיך מארק ומספר. זהותו הדתית לא הפריעה לו להתחבר לאנשים מעולמות שונים, והוא ידע לדבר עם כל אחד בגובה העיניים. "בשבעה הגיעו אנשים מהתקופה שהוא היה מ"מ בסדיר. הגיעו שלושה חבר'ה שתיארו את עצמם כבחורים שצמחו בגרעין של השומר הצעיר והתגייסו לנח"ל. 'כולנו כופרים', הם העידו על עצמם בחיוך. 'ראינו מ"מ צנום עם כיפה על הראש, ואמרנו לעצמנו מה נפל עלינו פה, אבל בפועל לא הרגשנו שום כפייה, כשאנחנו קמנו הוא כבר היה אחרי תפילה. הוא תמיד נתן לנו תחושה שאנחנו צריכים לעשות לא בגלל הדרגות שיש לו על הכתפיים, אלא בגלל הדוגמה האישית שהוא נתן. הוא היה הראשון לעשות בכל דבר. אם היה צריך להעמיס משאית הוא העמיס, ובסוף לא הייתה לנו ברירה, כי אם הוא עושה גם אנחנו חייבים לעשות'.
"שמענו את הסיפורים האלו על אליאב עד הרגעים האחרונים שלו. גם עם חבר'ה בני ארבעים שהוא פיקד עליהם, הם חזרו ואמרו שהכול היה הדוגמה האישית, הערכים שלו".
מארק עלה לארץ לפני 45 שנה מצרפת, וערכי הציונות ואהבת הארץ טבועים בילדיו. "אליאב היה מדריך בעזרא. אנחנו גרים בקטמון, מעוז הבורגנות של הציונות הדתית, והוא החליט שהוא לא יהיה מדריך בסניף עזרא מרכז, אלא יצא למעלה־אדומים. זה היה בתקופת הפיגועים, ולא היינו רגועים שהוא נוסע לשם באוטובוסים. בשבעה הגיע חניך שלו לנחם. הוא סיפר על פעולה שבה אליאב הגיע עם שק ממתקים ומתנות ושאל את הילדים מה הם מוכנים לעשות בשביל לקבל אותו. הם ענו תשובות מתלהבות ומושקעות. פתאום הוא הוציא שקית עם חול ושאל את הילדים מה הם היו מוכנים לעשות בשבילה. כמובן הילדים ענו 'כלום'. אז אליאב אמר, 'זאת שקית חול של אדמת ישראל ספוגה בדם של חיילינו, ואנחנו מוכנים לעשות הרבה בשביל השקית הזו'. הוא היה אז בן 16.
"אני דורש מההנהגה, ובראש ובראשונה מהשר סמוטריץ', שלא יתפשר על הערכים שלנו. הציונות הדתית חייבת להשמיע את הקול שלה. זה לא עניין של חרדים נגד חילונים, זה עניין ערכי, מוסרי, והקריאה מגיעה מאנשים שלימוד התורה הוא הליבה שלהם. מכאיב לי מאוד שאני לא שומע קול של נבחרי הציבור הדתי־לאומי בנושא הזה. פניתי השבוע במכתב לשר סמוטריץ', ואני מקווה שהדברים ייפלו על אוזניים קשובות. מה שקורה עכשיו לא מתקבל על הדעת, זה צריך להשתנות. אני לא בא להגיד מה הם צריכים להצביע, אני אומר שהקול הערכי צריך להישמע, להיות חד. התחושה היא שהם פשוט מאבדים אותנו".
