מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016 נסתיימה באקורד דרמטי במיוחד, כאשר בפעם השנייה בלבד בהיסטוריה בת 236 השנים של הבחירות לנשיאות נבחר המועמד שקיבל את מספר הקולות הנמוך יותר. הילארי קלינטון קיבלה כמעט 3 מיליון קולות יותר מדונלד טראמפ והסתפקה ב-"popular vote", בעוד המועמד הרפובליקני נכנס לבית הלבן על חשבונה.
עיון מדוקדק יותר בתוצאות הבהיר שבכך לא הסתכמה הדרמה.
לפי השיטה האמריקנית, המועמד שמשיג את מרביתם של 538 האלקטורים – 271 – מנצח בבחירות. טראמפ השיג 304, הילארי הייתה עם 227 (7 אלקטורים הוכרזו כ"בלתי נאמנים" ולכן נגרעו, אך הם לא רלוונטיים לענייננו). כאן נכנס לפעולה השחקן השלישי, מפלגת הירוקים ובראשה ג'יל שטיין.
במדינת מישיגן, לה 16 אלקטורים, עמד הפער לטובת הרפובליקנים על 11 אלף קולות ואילו ג'יל שטיין קיבלה בה 51.5 אלף קולות, בוויסקונסין, לה 10 אלקטורים, הפסידה הילארי ב-22,700 קולות בעוד שטיין קיבלה 31 אלף, בפנסילבניה הנחשקת, לה 19 אלקטורים, ניצח טראמפ ב-44,292 קולות, בעוד לג'יל שטיין היו בה 50 אלף.
מפלגת הירוקים, ששמה מייצג את העיסוק באיכות הסביבה, היא מפלגה פרוגרסיבית המאגפת משמאל את הדמוקרטים ויש להניח שמרביתם הגדולה של מצביעיה היו מעבירים את קולם להילארי אילו שטיין הייתה פורשת, כפי שבמפלגה הדמוקרטית לחצו עליה לעשות. בתרחיש כזה, מישיגן הייתה עוברת לידי הדמוקרטים כמעט בוודאות ובסבירות נמוכה מאוד גם 29 האלקטורים של ויסקונין ופנסילבניה – ובמצב כזה נשיא ארה"ב ב-2016, עם 272 אלקטורים, היה בכלל נשיאה.
כעת, חמישה ימים לפני אחת ממערכות הבחירות הצמודות במאה השנים האחרונות בארה"ב, כשהסקרים מצביעים על פערים של שברירי אחוזים בין המועמדים, במפלגה הדמוקרטית חוששים שמי שינצח עבור הרפובליקנים את הבחירות היא דווקא המתמודדות שמאגפת אותם משמאל.
ד"ר ג'יל שטיין (74) היא יהודיה שקודם לכניסתה לפוליטיקה עבדה כרופאה. היא למדה באוניברסיטת הרווארד, שם התבלטה כסטודנטית מחוננת והוגדרה כאדם לא קונפורמיסטי. בשנת 2012 התמודדה לנשיאות לראשונה, ובמסגרת הקמפיין גינתה בחריפות את ישראל, האשימה אותה באפרטהייד והצהירה על תמיכה בתנועת החרם על ישראל (BDS). בתחילת חודש אוקטובר התראיינה בהארץ ואמרה שישראל עושה רצח עם בעזה.
האריס יותר מדי פרו-ישראלית
שטיין מספרת כי רבים הפצירו בה לנטוש את מועמדותה לנשיאות, פן תסייע לדונלד טראמפ לנצח בבחירות, לרבות בקרב בני משפחתה. בראיון לניו יורק טיימס סיפרה שאדם זר ניגש אליה בניו יורק ושאל: "איך זה מרגיש להיות אחראית באופן אישי לכך שטראמפ עלה לשלטון ב-2016?"
בשתי המפלגות סבורים כי ההתמודדות של שטיין עשויה להפוך לכרטיס הכניסה המחודשת של טראמפ לבית הלבן. במהלך עצרת בחודש יוני הוא אפילו אמר עלי: "אני מאוד מחבב אותה, 100 אחוז מהקולות שלה מגיעים מהדמוקרטים." שטיין עצמה טוענת שרבים ממצביעיה לא היו מצביעים לקמלה האריס בכל מקרה וטוענת שאין לה כל אחריות על הצלחתו של טראמפ, לא בעבר ולא בהווה.
לפי שטיין, הן הרפובליקנים והן הדמוקרטים הם "זומבים הנתונים בידיהם של וול סטריט והגורמים שמרוויחים ממלחמות. "תשכחו מהרע במיעוטו (שמציעים הדמוקרטים)", השיבה שטיין למבקריה, "הילחמו למען הטוב הגדול", אמרה לטיימס. מסע הבחירות שלה מתמקד בעיקר בהתקפות על האריס, כשהיא מאשימה את ממשל ביידן והאריס בכך שנתנו לישראל להמשיך את המלחמה בעזה ובלבנון.
הקמפיין שלה מרגיש כאילו הוא מתוכנן במדויק לפגוע בסגנית הנשיא האריס בקרב תתי-קבוצות מרכזיות: צעירים מזועזעים מהתמיכה של ארצות הברית בישראל; תומכים לשעבר של מסעות הבחירות של ברני סנדרס שחשים שהדמוקרטים זנחו אותם; מצביעים ערבים-אמריקאים ומוסלמים, במיוחד במישיגן, שם הכעס על האריס ועל הנשיא ביידן בולט כבר חודשים. (במדינה הזו, שהוכרעה ב-2016 בפער של קצת יותר מ-10,000 קולות, יש יותר מ-300,000 תושבים ממוצא מזרח-תיכוני או צפון-אפריקאי).
אנחנו לא במצב שבו נוכל לנצח בבית הלבן," אמרה חברת המפלגה קשהמה סוואנט במסגרת נאום שנשאה במרכז תרבות ערבי-אמריקאי, "אבל יש לנו הזדמנות אמיתית להשיג משהו היסטורי. אנחנו יכולים למנוע מקמלה האריס לנצח במישיגן." "המטרה היא להעניש את סגנית הנשיא", אמר חסן עבד אל-סלאם, מייסד קבוצת "Abandon Harris" ("לנטוש את האריס"), המשתפת פעולה עם הירוקים.
התופעה שקיבלה את השם "הצבעת נקמה" (revenge vote) צפויה להפוך לאחד המינוחים המדוברים באמריקה אם האריס תפסיד. צעירים רבים, בעיקר ערבים, מוסלמים או מהאגף הפרוגריסיבי ביותר, הצהירו שיצביעו לשטיין ואף לטראמפ כי "הם זועמים על כך שהאריס ממשיכה בייצוא התחמושת לישראל", כתב גל בקרמן במאמר באלטנטיק שפורסם תחת הכותרת "הצבעת נקמה היא טעות".
אך לצד הבעיות של האריס "מבית" שדווקא מקבלות נפח מסוים, בארה"ב מתעלמים מכך שטראמפ מתמודד עם בעיה דומה.
המועמד הימני שעוזר להאריס
חרף העובדה שהיא מוצגת כ"מפלגה השלישית" בבחירות, המפלגה הירוקה היא הרביעית בכוחה בלבד, כאשר באופן מסורתי מי שתופסת את המקום השלישי, הרחק מאחורי שתי המפלגות הגדולות, היא המפלגה הליברטריאנית, בראשות צ'ייס אוליבר.
המפלגה שחרטה על דגלה את ערכי החירות האישית וצמצום כוחו של הממשל מזוהה הרבה יותר עם הימין, כך שלצד האריס, גם טראמפ נאלץ להתמודד מתמודדת עם אתגר מבית.
כמו הילארי קלינטון ב-2016, המפלגה הליברטריאנית פגעה בטראמפ בבחירות ב-2020. בוויסקונסין עמד הפער בין ביידן לטראמפ על 20 אלף קולות בעוד לליברטריאנים היו 40 אלף, בג'ורג'יה היה הפער 12 אלף קולות ואילו ללברטיראנים הצביעו 62 אלף איש במדינה, בפנסילבניה נרשם פער של כ-21 אלף קולות ואילו לליברטריאנים היו 79 אלף – יחד 46 אלקטורים. לא זו אף זו, יתכן שדווקא ב-2016 הליברטריאנים פגעו בטראמפ עוד יותר ממה שהירוקים פגעו בהילארי.
הליברטריאנים ככל הנראה עלו לרפובליקנים בארבעת האלקטורים של ניו-המפשייר, בסבירות לא רעה בשמונה-עשר אלקטורים משותפים של מינסוטה, נבדה ומיין ובסבירות נמוכה גם בחמשת האלקטורים של ניו-מקסיקו – בסך הכל עד 27 אלקטורים.
במערכת בחירות כה צמודה, הסבירות שהצלחה יחסית של הירוקים במישיגן או בפנסילבניה תכריע את הכף בהחלט נמצאת על השולחן. מאידך, גם הליברטריאנים עשויים לקחת מטראמפ קולות קריטיים באריזונה, ג'ורג'יה, ויסקונסין ואחרות. בעוד מספר ימים נדע האם משק כנפי ההיסטוריה פנה לכיוון אחר בשל אחת מהשתיים הללו.
