"כל השנה הזו קפץ לי בראש הקול של אריק, שאומר לי 'מה שמת אותי ביהוד, אני צריך להיקבר בבארי'. זו הייתה המשימה הברורה שלי מהרגע שקברנו אותו בפעם הראשונה, להחזיר את אריק לבית שלו, לאדמת בארי".
כך אומרת סיגל קראוניק, אלמנתו של אריק קראוניק ז"ל, הרבש"ץ של קיבוץ בארי, שנרצח ב־7 באוקטובר על אדמת הקיבוץ שכל כך אהב. אריק, שזינק להגן על משפחתו ושכניו מיד עם ההתראה הראשונה על חדירת מחבלים, היה ההרוג הראשון שדמו נספג באדמת בארי.
ביום חמישי האחרון, כשנה לאחר הירצחו, הובא אריק לקבורה שנייה ואחרונה בבית העלמין בבארי. לפני שנה, ב־13 באוקטובר, הוא הובא לקבורה זמנית ביהוד־מונוסון. רוב נרצחי בארי נקברו בקבורה זמנית מסודרת בקיבוץ רביבים שבמועצה האזורית רמת־הנגב. אחרים נקברו במקומות שונים, בהתאם לבחירת המשפחה. בחודש וחצי האחרונים הוחזרו לקבורה בקיבוץ 52 מבני ובנות בארי.
"התלבטנו אם לקבור את אריק יחד עם שאר חברי הקהילה ברביבים, אבל הרגשתי שזה רחוק ומנותק מאיתנו. אנחנו היינו אצל המשפחה שלי ביהוד, והיה לי חשוב להיות קרובה אליו כדי שנוכל לבקר", מסבירה סיגל את ההחלטה שלא לקבור תחילה את אריק יחד עם שכניו בחייו. "היינו צריכים את הזמן שלנו כמשפחה לעכל ולהתמודד עם האובדן הפרטי. חשובה לנו הקהילה, אבל לא היינו מסוגלים להיות רק ברובד הקהילתי. היה לי חשוב לתת לנו מקום לאבל האישי שלנו".
כשקברתם את אריק ביהוד, חשבת על כך שתצטרכו לעבור את חוויית הקבורה פעם נוספת?
"הלימוד הגדול שלי מהתקופה הזו הוא לחיות בכאן ובעכשיו, לחיות את היום הזה במלואו. אין לי מושג מה אני עושה מחר בבוקר. כך אני חיה את חיי בשנה האחרונה. בהלוויה של אריק ידעתי שאצטרך להעביר את גופתו חזרה לבארי, אבל לא הייתי עסוקה במה יקרה אז, הייתי כל כולי בכאב של הרגע ההוא. אם הייתי קוברת אותו ורק עסוקה כל השנה במחשבה מה יהיה כשנצטרך להעביר אותו, לא הייתי זוכה לחוויות ולדברים שהגיעו לפתחי בשנה הזו. אני עם ראש וידיים פתוחות לנחמה, לעשייה ולחיבור בעם".
במילים האחרונות מתכוונת סיגל גם למפגשים שקיימה השנה עם קבוצות שונות בחברה הישראלית. ביום שבו שוחחנו, למשל, היא נסעה לשיחה עם בני נוער ביישוב תקוע. היא שוחחה איתם על אריק וגבורתו וגם על הקשר החם שיצרה עם שלומית קלמנזון, אלמנתו של אלחנן, שנפל בבארי.
"ב־7 באוקטובר נלקחו לנו כל הדברים הקבועים שהיו בחיים – אריק, הבית, הקיבוץ, הקהילה, אפילו הבגדים והחפצים", ממשיכה סיגל. "אנחנו כבר שנה בארעיות מוחלטת, 100 אחוז שינוי פיזי, אבל את הרוח הם לא לקחו לנו. הבנתי שאת זה אני מעבירה לילדים שלי ולכל מי שאני יכולה. את יכולת הבחירה והמחשבה החופשית הם לא לקחו לי. הם חתכו לנו את הגזע אבל לא עקרו אותנו מהשורש. נצמח ונבנה גזע חזק יותר, נוציא ענפים חדשים".
במענה לשאלתי על ההבדלים בין שתי ההלוויות, משתפת סיגל: "בהלוויה הראשונה, ביהוד, היו כ־1,500 איש שבאו ללוות את אריק. גם עכשיו, כשהחזרנו אותו לבארי, הגיעו מאות אנשים ועשינו שיירה שליוותה אותו בשבילי הקיבוץ, במקום שבו גדל ולחם ושם נפל. עברנו תהליך בשנה הזו, ציַינו ימי הולדת, יום נישואין וחגים בלעדיו, קיבלנו פרספקטיבה על החיים והגענו להלוויה השנייה ממקום אחר. כל אחד מהילדים כתב הספד וסיפר על אבא ועל מה שעברנו בשנה האחרונה".
רק אחרי שהחזרתי את אריק הביתה, לאדמה של בארי, לחברים ולשכנים שאיתם חי, הרגשתי פתאום רגועה, איזה שקט שהרוח שלי מצליחה להתרומם הלאה. גם במוות יש שייכות"
החזרתו של אריק לקבורת עולמים בבארי הייתה מונחת בראשה של סיגל כל העת, לא כמשימה שצריך למחוק או מתוך רצון לרצות מישהו, אלא כסגירת מעגל בעלת משמעות עבורה ועבור המשפחה. "בכל מסע בחיים אתה מחכה לחזור לבית, ככה גם המתים", היא אומרת. "יש משמעות למקום שבו האדם נקבר, זה עוגן חזק. אריק נולד וגדל בבארי, הוא היה איש חינוך המון שנים, היה רבש"ץ ותמיד עסק בקהילה. הוא בחר לחיות בקהילה הזו, ורציתי שגם בדרכו האחרונה נצעד בשבילים של הבית שלו ונחזיר אותו הביתה. רק אחרי שהחזרתי אותו הביתה, לאדמה של בארי, לחברים ולשכנים שאיתם חי, הרגשתי פתאום רגועה, איזה שקט שהרוח שלי מצליחה להתרומם הלאה. גם במוות יש שייכות".
בהשבת קברו של אריק יש גם התחייבות שתחזרו לגור בבארי?
"אני לא מתחייבת כרגע לשום דבר. אם את שואלת אותי היום אם אני רוצה לחזור לבארי, מובן שכן, אבל מדברים כרגע על כך שנגור בחצרים שנתיים־שלוש, לא יודעת מה יהיה נכון לי ולמשפחה עד אז. זה שאריק נקבר שם לא כובל אותי ומחייב אותי לחיות שם. אותו הייתי צריכה להחזיר לשם, ואנחנו נחליט בהתאם למציאות שתהיה".
דילמות לא הגיוניות
"בארי תחזור ותיבנה, חלק יחזרו וחלק לא", אומר עמרי שפרוני, בן משפחתם הקרוב של ארבעת בני משפחת חצרוני שנרצחו בבארי. "ברמה האישית קשה להעיד על אנשים שעברו את הדבר הנוראי הזה אם הם יחזרו או לא, ואם קברי המשפחה זה מה שיגרום להם להיות במקום שבו הם חוו את הטראומה הגדולה של חייהם. אבל החוויה שזה הבית – נטועה אצל כולם בקיבוץ. אלה אנשים שעשו ציונות יום־יום, ומבחינתם יש חשיבות למקום ולנוף שבו גדלו. אנשי בארי תמיד היו שם מתוך אותם ערכים, ואני מאמין שהם יחזרו מתוך אותם ערכים. מי שהכאב והטראומה לא יאפשרו לו לחזור – גם זה מובן. אבל בארי תחזור, אין ספק בזה".
איילה חצרוני ואחיה אביָה הם דודיו של עמרי. שירה חצרוני, בתו של אביָה, היא אימם של התאומים ינאי וליאל. לאחר הלידה עברה שירה פגיעה מוחית, ומאז היא סובלת ממוגבלות פיזית. הסב אביה ואחותו, הדודה איילה, קיבלו חסות על הילדים וגידלו אותם יחד. ינאי וליאל היו כמו אחיינים עבור עמרי. "את יכולה לכתוב עליהם אחיינים שלי, כך הרגשנו", הוא אומר כשאני מבררת על הקרבה המשפחתית המדויקת.
ב־7 באוקטובר, אביָה נורה למוות בממ"ד שבביתו. איילה והתאומים נלקחו לבית השכנה פסי כהן, הוחזקו כבני ערובה במשך כמה שעות, ואז נהרגו.
"תהליך הזיהוי וההחלטה על צורת הקבורה היה ארוך", מספר עמרי. "מלכתחילה רצינו לקבור את כולם יחד, והכי רצינו בבארי, אבל באותם ימים הבנו שאי אפשר לעשות את ההלוויה בפורום גדול, וגם משהו מצומצם לא בטוח שייתנו לנו. אז בחרנו לקבור אותם ברביבים עם חברי הקיבוץ האחרים. בתחילה זיהו את אביה, אבל חיכינו לשמוע על שאר בני המשפחה כדי לעשות הלוויה משותפת לארבעתם. אחרי כמה ימים קיבלנו זיהוי של ינאי והבנו שאי אפשר לחכות עוד עם הקבורה, אז עשינו הלוויה לינאי ולאביה. כשהגיע הזיהוי של איילה חשבנו שנחכה עד למציאת ליאל, אבל כשעבר הזמן קברנו את איילה יחד עם חפצים של ליאל בהלוויה גדולה נוספת. לבסוף, כשקיבלנו עדכון שנמצאו שרידי גופתה של ליאל, הם נקברו בחלקה של החפצים שלה רק עם נציג המשפחה והחברה קדישא. אלו היו ימים הזויים של דילמות לא הגיוניות וקבלת החלטות לא רגילות", אומר עמרי, וקולו משתנק כשהוא מתאר את שורת ההלוויות.
בני משפחת חצרוני נקברו בבארי ב־4 בספטמבר, כחודש לפני יום השנה לטבח. "בקבורה בבארי הייתה סגירת מעגל שהם נקברו יחד, והיה טקס הלוויה אחד משותף לארבעתם. כל ההתעסקות עם ארגון הלוויה במשך כמה חודשים היא תופעה מוזרה. בדרך הטבע אדם נפטר וישר קוברים אותו. פה, בעצם הקבורה המחודשת היה לנו זמן לחשוב מתי אנחנו קוברים אותם. רצינו אחרי החופש הגדול אבל לפני 7 באוקטובר 2024. היינו צריכים לקחת בחשבון גם את עצם חפירת הקברים הקיימים והעברת הארונות באותו יום, היו כל מיני שיקולים.
"הגענו להלוויה הזו כשהאובדן והחוסר קצת יותר מעובד", מוסיף עמרי. "בהלוויה הראשונה של אביה אני החזקתי את כל האירוע על הכתפיים שלי, ובסוף פשוט יצאה ממני שאגת התפרקות, זה היה קשה מנשוא. עכשיו, אחרי שנה, כשהגענו להלוויה השנייה, כאילו 'זכינו' בעוד קצת זמן לעכל ולעבור חוויה מעובדת יותר, אם כי קשה לא פחות".
אני מחזירה את עמרי להלוויות הראשונות של בני המשפחה, ברביבים, ושואלת אם הייתה שם תחושה של חלל שנשאר פתוח, בידיעה שיהיה צורך לעבור את החוויה הקשה הזו שוב.
"בכל מקרה שום דבר לא נסגר", משיב עמרי, "אנחנו עדיין בסיטואציה, עדיין שם, הפצע פתוח. ההלוויה בבארי הייתה יומיים אחרי ההלוויה של כרמל גת שנרצחה בשבי, וזה סימל כמה הכול עוד מדמם. יש לנו עוד חברים וקרובים שלא חזרו, אין חוויה של סגירה. זה חלק מחוויית הארעיות הכללית".
עמרי, שאינו תושב בארי, הוא היחיד מבני המשפחה שמתגורר כעת בביתו. "הקיבוץ כולו בארעיות מוחלטת. הקהילה, המשפחה, שעדיין לא חזרה לבתים. כל הלוויה היא בפני עצמה, מרגישים את זה בעצמות ובנימים, בכאב, כל כולך עמוק בקושי של הסיטואציה. בהלוויה הראשונה לא חשבנו על כך שזו קבורה זמנית ושהם תכף יעברו".
לדברי עמרי, לא התעוררו שום שאלות או ספקות בדבר החזרת גופות המשפחה לאדמת בארי, למרות המחיר הכואב של הלוויה נוספת. "אין מילים שיכולות להסביר את המשמעות של קבורה בקיבוץ. זה הבית, הבית שלנו, הבית שלהם. זה המקום שאביה ואיילה השקיעו בו את כל חייהם, שליאל וינאי היו מחוברים אליו. לא הייתה שאלה, למרות המצב הביטחוני ולמרות המרחק של המגורים הזמניים מבארי. החוויה לקבור בקיבוץ רביבים הייתה מאוד מוזרה, אף שאנשי רביבים היו מדהימים והכול נעשה בצורה המכבדת ביותר, אבל זה לא הבית שלנו, זה לא המקום שבו אנחנו והם גדלו, זה לא המקום שאנחנו מכירים, זו לא האדמה שלנו. המקום שלהם הוא בבארי, זו האדמה שלהם".
שביב של נחמה
אורנה וגדעון פאוקר התחבאו בממ"ד שבביתם בקיבוץ ניר־עוז, כאשר מחבלים השתלטו על הקיבוץ, נכנסו לביתם וירו על דלת הממ"ד. גדעון נפגע מהיריות ואיבד דם רב, אורנה אשתו ניצלה דווקא בזכות אותם כדורים, שתקעו את דלת הממ"ד ומנעו את כניסת המחבלים. במשך שעות ארוכות ניסתה אורנה לטפל בגדעון, אך עד שהגיע חילוץ הוא כבר לא היה בחיים. ב־23 באוקטובר נקבר גדעון בקבורה זמנית בקיבוץ חצרים; במאי האחרון הועבר למנוחת עולמים בקיבוצו ניר־עוז.
"בהלוויה של גדעון בחצרים עוד לא קלטתי את גודל העניין, הייתי עוד בטראומה מהחוויה שעברנו ומההלם של כל מה שקורה סביבנו", משתפת אורנה בכנות. אנחנו משוחחות יום אחרי אזכרת השנה, ונדמה כאילו מבחינתה 7 באוקטובר התרחש לפני ימים אחדים. "לא הבנתי בכלל איפה אני נמצאת. עָם רָב הגיע ללוות את גדעון, אבל אני בכלל לא הייתי מחוברת. המלחמה באזור עוד הייתה בעיצומה, ולא היה אפשר להיכנס לניר־עוז עם מלווים, רק באופן מצומצם, והיה גם חשש מהטילים עדיין. לכן החלטנו לא להסתכן ולקבור את גדעון בחצרים. היה ברור לנו שהקבורה בחצרים זמנית, וכשיתאפשר נעביר את גופתו לניר־עוז, כי זה המקום שלו".
גדעון פאוקר היה ממקימי ניר־עוז, והתגורר בו כשישים שנה. אורנה הצטרפה לקיבוץ לקראת נישואיהם. "לקבר שלו בחצרים לא הגעתי בכלל אחרי אזכרת השלושים, לא הרגשתי מחוברת למקום", היא משתפת. "כל הזמן הזה היה ברור לי שברגע שאוכל אני רוצה להחזיר אותו הביתה. זו הייתה משימה שהרגשתי שאני חייבת לו, וחיכיתי שנחזיר אותו הביתה. לרגע לא חשבתי אחרת. זה המקום שלו, וזה נתן לי שביב של נחמה כשהוא שב לאדמה שהייתה הבית שלו".
ההלוויה השנייה נערכה במתכונת מצומצמת יותר, מספרת אורנה, עם המשפחה והקהילה הקרובה, כדי "לא להטריד יותר מדי את האנשים", ומתוך ידיעה שביום השנה תיערך אזכרה גדולה יותר. "להלוויה השנייה הגעתי בכאב גדול לא פחות, החוסר והגעגוע לגדעון היו מורגשים. בימים הראשונים עוד היינו בהלם ולא הבנתי מה איתי, וכאן כבר הרגשתי את החיסרון שלו והבנתי את ההשלכות. זה היה קשה, המציאות כבר חלחלה יותר".
איזו חשיבות יש מבחינתך למקום קבורתו של גדעון?
"היה לי חשוב שיחזור למקום שבו חי, ועם זאת, בראש מפוכח, מבחינתי קבר זה לא הכול. מה שהולך איתי זה האיש שהוא היה, הדמות שלו, החיים שהיו לנו יחד. בית הקברות של ניר־עוז הוא בית קברות קטן, בעבר היו קבורים בו בעיקר הורים מבוגרים של חברי קיבוץ. בשנה הזו יש שורה ארוכה של חברי קיבוץ שנרצחו ונקברו שם, כולם חבריו של גדעון".
היה גם פחד להשיב את גופתו של גדעון לאזור שעדיין מתנהלת בו מלחמה?
"לא היה לי חשש, ואין לי פחד. לא היה לי פחד לפני 7 באוקטובר וגם לא היום, כשהדי התותחים עדיין נשמעים. הראש שלנו נתון לכל חטופי ניר־עוז שאנחנו עדיין מחכים שיחזרו הביתה, חלקם אנחנו כבר יודעים שהם מתים ואני מניחה שיצטרפו לבית הקברות הקטן שלנו".
