אתמול, כמידי יום ראשון, האפיפיור פרנציסקוס הופיע במרפסת הקטנה של הוותיקן ונאם מול אלפי נוצרים שהגיעו לכיכר סן פייטרו המפוארת רק כדי לשמוע את דברי החוכמה של מנהיגם הרוחני. כצפוי, פרנציסקוס התייחס למתיחות במזרח התיכון וקרא להפסקת אש בלבנון. "אני מבקש לכבד את חיילי יוניפי"ל. רק דרכי הדיפלומטיה יביאו שלום במזרח התיכון", אמר האפיפיור באיטלקית עם מבטא ארגנטינאי כבד. קריאה בהחלט חשובה שלא נשמעה אפילו פעם אחת במהלך החודשים הארוכים שבהם תושבי הצפון פונו מבתיהם בגלל איום החיזבאללה.
תפקידו של פרנציסקוס לדבר על שלום, אין על כך עוררין, אך נדמה כי מנהיגה של הכנסייה הרומית עושה זאת אך ורק כאשר המדינה היהודית היא התוקפת ולא הנתקפת. ובכן, האפיפיור לא יצא למרפסת כאשר הרקטה ששיגר ארגון הטרור בלבנון פגעה במגרש כדורגל במג'דל שמס שברמת הגולן וגרמה למותם של 12 ילדים. הוא לא יצא למרפסת כאשר כטב"ם ששיגרו החות'ים על תל אביב הרג את יבגני פרדר. ובטח שלא יצא למרפסת הלילה, כאשר 70 חיילי גולני נפצעו מהפגיעה ליד בנימינה וארבעה נרצחו.
צביעות שנמשכת כבר שנה שלמה והגיעה לשיאה בשבעה באוקטובר האחרון, כאשר האפיפיור שלח מכתב כאוב לכל הקתולים של המזרח התיכון שסובלים מהמלחמה. בין היתר, פרנציסקוס כתב כי "בני האדם כבר לא יודעים לחיות בשלום, אסור לנו הנוצרים להתעייף מלבקש זאת". ואז פנה לתושבי עזה. שימו לב: רק, לתושבי עזה. "אני אתכם, תושבי עזה התשושים, שנמצאים במחשבותיי ובתפילותיי מדי יום", הוא כתב.
"אני אתכם, תושבי עזה שנאלצים לעזוב את בתיכם, לנטוש את הלימודים ואת העבודה, לשוטט בחיפוש אחר יעד כדי להימלט מהפצצות. אני אתכן, אימהות שמזילות דמעות כשמתבוננות בילדים המתים והפצועים, כמו מרים הרואה את ישו", הוסיף האיש שכולו שלום עולמי. חבל שהמילה ישראל בכלל לא מוזכרת בדבריו. ממש כך, המכתב שפורסם ביום שבו מחבלי החמאס רחצו מעל 1,200 ישראלים וחטפו מעל 250 חפים מפשע, פרנציסקוס הספק קדוש לא פנה אפילו פעם אחד לעם היהודי.
באמצע אוגוסט, לפני חודש בדיוק, האפיפיור דאג להזכיר כי עזה סובלת ממשבר הומניטרי חמור ולא התייחס למאות אלפי המפונים הישראלים בעוטף ובצפון הנטוש. בחודש ינואר, כאשר איחל שנה טובה לכל מאמיניו, פרנציסקוס אמר כי "אני מתפלל לשלום באוקראינה, בפלסטין ובעולם כולו". טעות? אובדן זיכרון? לא בדיוק. בחלק ניכר מנאומיו, האפיפיור מתייחס לפלסטין ולא לישראל. לעם הפלסטיני ולא לעם היהודי שסובל מאנטישמיות קשה ממש מתחת לעיניו.
אפילו כשישראל חיסלה בטהרן את רב המרצחים, מנהיג החמאס איסמעיל הנייה, האפיפיור פרנציסקוס מצא לנכון לגנון את המעשה ולהזכיר להנהגה הישראלית כי "כל התקיפות, אפילו הממוקדות ביותר, לעולם לא יוכלו להוות פתרון לסכסוך. תקיפות אלו מייצרות רק יותר שנאה ורצון לנקום, ולא עוזרות לקדם שיח של שלום".
כאמור, תפקידו ההיסטורי של מנהיגה של הכנסייה הרומית הוא לדבר על שלום עולמי ולעמוד לצדו של כל מי שסובל, שרעב, שחולה, שחלש. לכן, תמיכתו בעם הפלסטיני לגיטימית, אם נטולת הזכורים פוליטיים. הבעיה היא שיותר מפעם אחת פרנציסקוס חצה את גבולות הוותיקן ונכנס לשטח שלא שייך אליו, כאשר התבטא באשר לסוגיות המורכבות שקשורות למציאות הפוליטית שמעסיקות את המדינה היהודית והמזרח התיכון כולו.
בתחילת חודש נובמבר, פחות מחודש לאחר טבח החמאס, האפיפיור התראיין לטלוויזיה האיטלקית ואמר בלי למצמץ: "ישראל לא תפתור שום בעיה עם המלחמה, שני העמים צריכים לחיות זה לצד זה. הפתרון הנבון ביותר היה הסכם אוסלו – שני מדינות לשני עמים, וירושלים בירה מיוחדת". בראיון אחר, הוסיף: "ירושלים שייכת לנוצרים, ליהודים ולמוסלמים – כולם צריכים להרגיש שם בבית".
עם זאת, בין נאום פוליטי למכתב תמיכה בעם הפלסטיני, ייאמר לזכותו של פרנציסקוס שהוא קרא לשחרור כל החטופים בעזה יותר מפעם אחת. רגע זכור אחד: לאחר שנודע כיצד הרש גולדברג-פולין נרצח בדם קר על ידי מחבלי החמאס, האפיפיור ביקש להשתתף בצער ההורים וסיפר על המפגש המרגש שקיים עם אמו רחל. תודה, אבל מעט מדי ובטח שמאוחר מדי.
