מספר חודשים אחרי שנועה תשבי עברה ללוס־אנג'לס בשנת 2009, היא קיבלה טלפון מבני משפחתה שאיחלו לה "חג שמח". "אמרתי להם 'חג שמח, אבל איזה חג זה?' והם אמרו לי 'ראש השנה'. שכחתי לגמרי שזה ראש השנה, והתמוטטתי מזה. אמרתי לבן זוגי שאני רוצה שנחגוג את החג, ושנעשה ארוחת ערב. אז יצאנו לסושי. זה היה מזעזע. קלטתי שאני לא יודעת להסביר מה זה ראש השנה לחברים שלי ואז פתאום נפל לי האסימון שאם אני ישראלית יהודייה שחיה בארה״ב אבל אני חילונית, אז מה זה אומר בעצם? מה זה אומר להיות ישראלית, יהודייה חילונית שחיה בארה״ב? הרגע הזה היה נקודת מפנה מאוד חזקה בכל מה שקשור למסורת ולדת שלי, בתהליך שלי שבעיניי הביא אותי להיכן שאני היום. הלכתי למצוא את הדברים היפים בדת, במסורת ובהיסטוריה שלנו שלא קשורים לפוליטיקה, בשונה מהאופן שבו בארץ דת ופוליטיקה כרוכים זה בזה.
"גדלתי עם המון ציונות והמון תרבות אבל עם מעט מאוד מסורת יהודית. עם הזמן מצאתי את המקום הזה שאני יכולה למצוא את עצמי בתוך היהדות, והפכתי עם השנים למה שחבריי מכנים 'הרבנית תשבי'", היא אומרת בחיוך, ומספרת על ארוחת ראש השנה שהיא אירחה השנה עם לא פחות מחמישים מוזמנים מהקהילה הישראלית־אמריקנית בלוס־אנג'לס.
"עם הזמן מצאתי את המקום הזה שאני יכולה למצוא את עצמי בתוך היהדות, והפכתי עם השנים למה שחבריי מכנים 'הרבנית תשבי"
מקרה אחר שקרה לה מעבר לים טלטל גם הוא את הזהות הישראלית שלה. זה היה בשעת לילה מאוחרת, תשבי גלשה בפלטפורמה חדשנית אז, ששמה טוויטר. היא קלטה כותרות כמו "הצבא הישראלי הרג תשעה פעילי שלום טורקים שניסו להעביר סיוע לעזה". "זה היה בזמנים שחשבנו שהרשתות החברתיות הן משהו נחמד לשמור דרכו על קשר", היא ידעה שהכותרת הזאת לא אמיתית, ופנתה לערוך תחקיר משל עצמה, עד שהבינה שזה למעשה עיוות של סיפור משט המרמרה, ושה"הרג" נעשה בתגובה להתנגדות אלימה של השוהים על הספינה, שכללה חטיפת נשק מאחד החיילים. "לקח זמן עד שהסרטונים מהאירוע התפרסמו, והם אישרו את גרסת ישראל, אבל בינתיים דעת הקהל באינטרנט הייתה לגמרי נגדנו".
בימים שלאחר מכן מצאה את עצמה נלחמת במלחמות טוויטר. "הבנתי כמה קל לאנשים בהינף מקלדת להשמיץ את מדינת ישראל, לשנות עובדות ולפרסם שקרים". מאז הפכה תשבי את עניין יחסי הציבור למדינה ברשתות למפעל חיים – היא נלחמת על שמה הטוב של המדינה ברשתות החברתיות ובמדיה, מתראיינת ומרצה. מאז 7 באוקטובר היא עושה את זה ביתר שאת. "אני לא מפונה מהדרום ולא מהצפון, אני לא טנקיסטית ולא לוחמת בעזה או בלבנון. אני עושה את מה שאפשר ברשתות ובמדיה למען מדינת ישראל".
את הריאיון אנחנו מקיימות בזום, זו שעת בוקר מוקדמת בלוס־אנג'לס ותשבי כבר מאופרת ומתוקתקת. חדר העבודה שלה מעוטר בסממנים יהודיים וישראליים, תמונה גדולה של הכותל מתנוססת מאחוריה; על המדפים אני מזהה את הספר האחרון שכתבה, "ישראל: המדריך הפשוט למדינה הכי לא מובנת בעולם", שהפך לרב־מכר של הניו־יורק טיימס; חמסה ותמונת בנה ארי, מחויך. היא משתפת אותי בסדר היום העמוס שלה שמתחיל מוקדם מאוד ומסתיים מאוחר. "אני נוסעת המון, לפחות פעם בשבוע אני בנסיעות ארוכות. השבוע הייתי בוושינגטון די־סי ובסן־פרנסיסקו, ובעוד כמה שעות אני נוסעת לשיקגו. בימים שאני לא בנסיעות אני בעיקר בזומים, בפגישות ובכתיבה. זו תקופה מאוד מאתגרת לכל העם היהודי. אני מרגישה שהעבודה שלי הכרחית כרגע. הרבה קהילות מרחבי העולם ממש צמאות לאינפורמציה ולעידוד, לחיזוק ולהבנה של המצב. אנשים מאוד מבולבלים וכואבים, אז אני עושה את מה שאני יכולה".
7 באוקטובר תפס אותה למעשה יום קודם, ב־6 באוקטובר, בארוחת ליל שבת אצל חברה. "הייתי עם ארי בארוחה אצל שרון, ופתאום אחותי תום מתקשרת אליי בפייס־טים. אני מבינה שהשעה שש וחצי אצלכם, ואני שואלת אותה למה היא מתקשרת אליי בכזו שעה בשבת בבוקר, והיא מהממ"ד אומרת לי שיש מלא בלגן וטילים. אחרי זמן קצר קיבלתי הודעה ממישהו שכתב לי שיש חשד לחדירת מחבלים. הבנתי שזה כבר סיפור אחר, חיכיתי כמה דקות ונתתי התראה לצוות שלי שנמצא בניו־יורק ובוושינגטון. אמרתי להם 'תקשיבו, קורה בלגן, תישארו ערים'. ואז קיבלנו את הווידאו הראשון של הטנדר בשדרות, והתחלתי להבין מה קורה.
"את הווידאו הראשון עשיתי מהסלון של שרון, להערכתי זה היה הסרטון הראשון שהסביר לאנשים בארצות הברית מה באמת קורה, עוד לפני שהתחילו שידורים ב־CNN או בחדשות האחרות. הסברתי שמאחורי מתקפת הטילים עומדת למעשה פלישה קרקעית שאנחנו עדיין לא יודעים מה היקפה".
במשך שעות היא הייתה בשידור חי באינסטגרם, משתפת באינפורמציה שקיבלה – המחבלים שחדרו לקיבוצים, מסיבת הנובה, הכל בזמן אמת. כשתוך כדי היא מקבלת הודעות המבקשות עזרה.
"זה היה נורא", היא מספרת, "אנשים כתבו 'אני בשדרות', 'אנחנו בקיבוץ איקס', 'תשלחו לפה משטרה'. לא הבנתי מה קורה. שידרתי שעות ברצף, כשבכל הזמן אני מנסה להיות רגועה ולהבין מה קורה. יואב מהצוות שלי אמר לי 'תישארי רגועה', אמרתי לו, 'איך אני יכולה להיות רגועה? אני לא כתבת חדשות, אני לא דני קושמרו'", היא העלתה בלייב אנשים מהעוטף שסיפרו מה קורה, הסרטונים האלו נעלמו אחרי כן, ועד היום היא לא יודעת מי אותם אנשים שעלו לשידור ומה עלה בגורלם.
הראיון המלא יפורסם מחר בגיליון סוכות של מוצש
