פרופ' הלל ויס הוא אביהם־מולידם של כמעט כל הטקסים שמקיימים בשנים האחרונות פעילי המקדש לאורך השנה: תרגולי קורבן הפסח בערב הפסח הכוללים שחיטת גדי, מבנה דמוי מזבח, כוהנים בבגדי כהונה כשרים, תרועת חצוצרות ושירת לוויים, התמנות לקראת אפשרות ממשית של הקרבת קורבן הפסח, תרגול והפקה של מנחת העומר עד רמת קציר השעורים וניפוי הסולת ב־13 נפות, תרגול של ניסוך המים בסוכות, תרגולים של הפקת שמן בטהרה למנורת המקדש, מאמצים לחידוש מצוות נשכחות כמו מחצית השקל, היובל וקידוש החודש, וגם ניסיונות ממושכים להחייאת הסנהדרין.
כ־700 עמודים מונה "ספר המעשים לשוחרי המקדש" של ויס, היורד בימים אלה לדפוס. "אלו נושאים שעם ישראל לא עוסק בהם באופן מעשי", מסביר פרופ' ויס, "לכל היותר תיאורטי. הנושא הזה לא קיים בתפיסת עולם של שום איש רוח, רב ופוליטיקאי. אני חותר לשלב הבא של מדינת ישראל.
"מדינת ישראל לא רוצה להיות מזוהה עם היסודות של מלכות, מקדש וסנהדרין ולכן היא מתכחשת להם ומחביאה אותם. העימות האמיתי הוא לא מול בית המשפט העליון אלא מול ההכרח להקים את המערכת החלופית שתקיים את עם ישראל".
נקודת המפנה האישית של ויס, שהביאה אותו אל מפעל החיים הזה, הייתה מעמד הקהל ממלכתי, הראשון מסוגו, שיזם ויס עצמו ברחבת הכותל בסוכות תשמ"ח (1987), במוצאי שנת השמיטה כמצוות התורה.
הנשיא חיים הרצוג קרא שם בתורה, הרבנים הראשיים כיבדו בנוכחותם ובכירי המדינה התייצבו. "זאת הייתה יכולה להיות נקודת מפנה ממציאות של 'זכר למקדש' ל'מבוא למקדש'", הוא מסביר, "צעד שמעניק משמעות לכל התחייה הלאומית, אבל בהדרגה זה הפך לצחוק.
"במעמד 'הקהל' האחרון בכותל (לפני כשנתיים, א"ס) ביזו את הנשיא ונתנו לו לקרוא כמה פסוקים מישעיהו במקום לקרוא בתורה כמצווה. קראו לזה 'מעמד הכנסת ספרי תורה'.
"לפי המקורות, בג' בתשרי הזקנים צריכים לאמן את הכוהן הגדול לקראת עבודת יום הכיפורים במקדש. אם מוותרים מראש כי 'בכל מקרה אין מקדש', לעולם גם לא נגיע אליו. מי יודע, אולי זה יתאפשר?
"אם מוותרים על שאיבת מי השילוח בסוכות כי המשטרה לא מאפשרת לבנות מזבח במקומו בהר הבית ולנסך עליו את המים, אף פעם גם לא נגיע לרגע שזה יתאפשר. זו תרבות שלמה. כל השנים התאמצו כאן להיפטר בטיעונים הלכתיים מהמעשרות, מהלקט, מהשכחה ומהפאה ומעוד הרבה מצוות. אנו חיים במציאות שמנטרלת את התורה, את המלוכה ואת המשפט, ואחר כך עוד באים בטענות לקב"ה".
גם אם בכמה מן העניינים הדברים אינם מתקדמים לשביעות רצונו, ויס וספרו הם דוגמה חיה למהפך שחל כאן בשנים האחרונות כמעט בלי משים. מאבק של כמה משוגעים לדבר, מהפכנים בודדים, שהתמקד בעיקר בעלייה להר הבית אבל בעצם עסק בתחיית תרבות המקדש הנשכחת – נעשה לתנועה גדולה בעלת השפעה בלתי מבוטלת על הכיוון שהמדינה צועדת אליו, ועם נציגים שמצויים במרחק נגיעה מהגה השלטון.
ויס הוא הוגה דעות מסוגו של הרצל, ל.א פחות, אבל כמוהו הוא חווה בינתיים בעיקר את טעמה של הוקעה.
