מול צריף הפח הקטן של פאריד נעים, אב לשלושה ילדים מהיישוב הבדואי ערב א־נעים הסמוך לכרמיאל, הולכים ונשלמים בתי המידות המפוארים של בני משפחתו הנרחבת, משפחת נעים. בלילות כבר קר כאן, אבל פאריד עדיין לא התקין את תנור העצים בצריף הצר שבו הוא מארח אותי לכוס קפה בדואי עם הרבה הל.
בחדר הקטן הזה, שמצידו האחד מטבחון צר ושירותים ומקלחת מאולתרים ומצידו האחר חדר משפחה נוסף, הוא אשתו וילדיו ישנים, אוכלים וחיים. "הילדים שלי כל הזמן שואלים אותי מתי אנחנו עוברים לבית כמו אחרים", הוא אומר, "ואני מתאפק ואומר להם שעוד מעט נקבל את האדמה מהמנהל וגם אנחנו נוכל לחיות כמו בני אדם". 15 משפחות מבני שבט נעים עוד לא הגיעו אל הנחלה שלהן אך הוא מסתכל בחיוב ובסיפוק רב על החלק המלא של הכוס. כ־150 מבני משפחתו המורחבת בונים בימים אלו את בתי הקבע שלהם על אדמת היישוב וחלקם כבר השלימו את הבנייה ועברו לגור בבתים שנבנו בפאר ובעיצוב ערבי משובח.
היישוב הבדואי ערב א־נעים נמצא סמוך ליישוב אשחר שמדרום לכרמיאל, ומתגוררות בו כ־170 משפחות המונות כ־650 נפש, כולם חלק ממשפחת נעים. המתחם המשפחתי הרחב שיושב על אדמות השייכות לו בקושאן טורקי הוכר ע"י ממשלת ישראל כיישוב מן המניין רק בחודש ינואר 1999. 11 שנים לאחר מכן, בינואר 2010 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה את תוכנית המתאר של היישוב לאחר מאבק ארוך והתמודדות עם בירוקרטיה ישראלית מייגעת. ערב א־נעים הוא הכפר האחרון שזכה להכרה בין ששת כפריה הבדואים של המועצה האזורית 'משגב'. בשנת 2013 הוציאה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה של המועצה היתר בנייה ראשון, ובימים אלו מפלצות ממוכנות פועלות באדמת הטרשים ומכשירות סוף סוף מערכת כבישים בין בתי היישוב החדשים. עשרות צריפים, פחונים ואוהלים עוד פזורים ברחבי היישוב, מחכים לרגע שבו ייהרסו ויושביהם יצאו מחיי המאה ה־19 וייכנסו לחיי המאה ה־21.
מול צריף הפח של פאריד ניצב ביתו של יו"ר הכפר, נימר נעים, שחתום יחד עם ראש המועצה האזורית רון שני על המהפך ההיסטורי ביישוב. רק לפני שמונה חודשים הוא נכנס לביתו אחרי שהושלמה בנייתו. ממרפסת הבית המפואר, הכולל שתי מערכות סלון שהוזמנו בהתאמה אישית, אנחנו צופים על חורבות הפחון שבו הוא התגורר עד לאחרונה עם אשתו וילדיו לצד חתניו, כלותיו ונכדיו.
באזור הצפון יש כעשרים כפרים בדואיים מוכרים לצד שאריות של התיישבות בפזורה, שבעה מהם מוגדרים מועצות מקומיות. הבדואים שחיים כיום בגליל הם למעשה שברי שבטים. שבט נעים הוא אחד מהם. במשך מאה שנים הם נדדו ברחבי הגליל תחת השלטונות העות'מאניים והבריטיים, ועם הקמת מדינת ישראל הם התיישבו בקרבת יישובים יהודיים. על אדמות ערב א־נעים פעל בשנות השבעים שטח אש שנקרא "שטח 9", וכוחות צה"ל התאמנו במקום, אפילו בין בתי הכפר. המדינה ניסתה בדרכים שונות לשכנע את בני השבט לעזוב את האדמות ולעקור למקום אחר, אולם תושבי ערב א־נעים סירבו; לבסוף הגיעו איתם להסכם שלפיו יוכלו להישאר במקום אך בלי לבנות לעצמם בתים, עד שיושג הסדר. בשנת 1999, בכינוס בחירות, הודיע ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו כי החליט להכיר בכפר כיישוב רשמי במדינת ישראל, ומכאן הדרך להנחת תשתיות בסיסיות הייתה כבר קצרה יותר.
דע מאין באת
נימר, שהוביל את המאבקים ואת הפעילות הציבורית למען ההכרה ביישוב, עדיין מכהן בראשו, ואף שניסה במשך השנים לפרוש, בני משפחתו סירבו לקבל זאת. אנחנו יושבים בסלון ביתו, וגם כאן, כמיטב מסורת האירוח, נמזג קפה לכוסית פורצלן לבנה וקטנה. "גדלנו פה בלי מים ובלי חשמל ואפילו פחון היה אסור לנו להקים במשך שנים. גרנו בתוך אוהלים מבד שהיו מחולקים למשפחות בסדינים תלויים. הפיקוח עשה הכול כדי שנצא מהאדמות האלו", הוא נזכר בשנות ילדותו. באמצע שנות ה־90 הכירה המדינה בכל יישובי הבדואים באזור ורק בערב א־נעים – שהיה מהגדולים שבהם – לא הכירה. נימר, אז משוחרר טרי משירות בצה"ל ובמג"ב, פעל עם ראש הממשלה נתניהו, עם שר התיירות משה קצב ועם ח"כ חנן פורת ז"ל, שבתו התגוררה ביישוב היהודי הסמוך אשחר ותושביו התגייסו לסייע להסדרת היישוב הבדואי.
"הממשלה השקיעה פה המון כסף בשנים האחרונות, יותר מ־40 מיליון שקל לפיתוח היישוב. לדבר זה קל מאוד אבל להכניס טרקטורים ובאגרים זה לא משחק. הממשלה החליטה שיהיו כאן 150 יחידות דיור, באדמות פרטיות ובאדמות של המנהל, ועכשיו אנחנו עובדים על השלב השני למציאת פתרונות לכ־15 משפחות שלא קיבלו אדמות למגורים". נימר מבקש לפרגן לראש המועצה רון שני, שסייע בהגשמת חזונם לחיים נורמליים ובסיסיים כמו של שכניהם היהודים. הוא מצביע מעבר לחלון ביתו על הר עפר נישא ואומר "כל זה יצא מכאן, מעבודות העפר. לקח לנו המון זמן להעביר את התוכניות לבנייה ועכשיו הכול קורה. למדתי את המשפט 'את חובתי אתן ואת זכותי אקח בכוח'. במדינה שלנו אף אחד לא נותן לך כלום, אתה צריך להילחם ולדרוש ולהיות עקבי, ובסוף מצליח".
קשה אפילו לדמיין מהו מעבר מצריף פח קטן לבית אבן. המבוגרים שבינינו עוד זוכרים את צריפי המעברות המטים לנפול שפורקו באמצע שנות החמישים. ביישובי הבדואים הזמן כאילו עצר מלכת. נימר מתאר את המעבר לבית האבן, ואני מבחין שלפרקים שערותיו סומרות מהתרגשות. "לעבור מפחון לבית הזה זה לעבור בין שני עולמות שונים לגמרי. לחיות בפחון זה כמו לחיות בגיהינום. הקירות לא מבודדים והרעשים איומים. בחורף זה כמו מקרר ובקיץ תנור. כשעזבתי את הצריף, תופתע לשמוע, דמעתי. אני נולדתי שם וכל הילדים שלי נולדו שם. יש משהו שקשר אותי. זה פח, אבל הייתה לי כאן חוויה – לטוב ולרע".
מאוחר יותר, כשנעלה לקומה השנייה ונצפה מהמרפסת על שלמת הבטון שהולכת ומכסה את היישוב וקוברת תחתיה את צריפי הפח הישנים, הוא ישתף: "אני כל הזמן מסתכל מכאן למטה וזוכר מאיפה באתי. אני לא מלך ואין לי ארמון. באתי משם, מהצריף. לאישה ולבנות שלי היה כבר קשה מאוד לחיות בצריף והן רצו פרטיות ומטבח מסודר כמו היהודים".
נימר היה הראשון מכפרו שהתגייס לצבא. גם שניים מבניו שירתו בצה"ל, וכך גם רוב בוגרי היישוב. בנו הצעיר היה לוחם בגולני, בגדוד של רס"ן רועי קליין ז"ל שנהרג כשקפץ על רימון במלחמת לבנון השנייה. נימר מספר כי בנו נשלח באמצע המלחמה לזהות את גופות חבריו שפונו לבתי החולים בצפון. "אני מקבל צמרמורת כשאני מדבר על מה שהוא עבר במלחמה. אחרי שבועיים במלחמה, הבן הגיע אלינו הביתה לפחון והגנרטור היה מקולקל. הוא אמר לי, אבא, אתה יכול להסביר לי למה אין לנו חשמל? לך תסביר לילד כזה על הבירוקרטיה שיש לנו, למה אין לו חשמל בבית. לקח הרבה שנים מאז אבל עכשיו אנחנו סוף סוף בבית. ההורים של ההורים שלי היו באוהל ואני התקדמתי ועברתי לצריף והבן שלי כבר רצה בית. העולם הולך קדימה".
הדרך לבניית בית החלומות של בני היישוב לא הייתה פשוטה, ונימר נאלץ ללוות כמה מהם בהתמודדויות מורכבות של בניית בית והעלויות הגבוהות הכרוכות בכך. "זה משפיע בצורה חזקה מאוד. יש כאלה שנערכו וחשבו על תוכניות כלכליות. אמרתי לאנשים שלנו כאן, חבר'ה, אל תסתבכו. תבנו לפי הכסף שיש לכם, אחרת תאבדו את הכול ותחזרו לפחון. האנשים שלנו בשבט מאוד עניים ומאוד תמימים עם מחשבות אולי מתקופת האבן. זה שינוי משמעותי ומורכב".
איך מתמודדים כעת עם פערים חברתיים, כשהתושבים כבר לא גרים בפחונים דלים אלא בונים בתי מידות יפים וגדולים?
"אי־אפשר להאשים אף אחד אלא את עצמנו. אם יש לי חצי מיליון שקל, אני צריך לבנות בזה. לשכן שלי יש שני מיליון – שיבנה בשני מיליון. למה אני צריך להשוות את עצמי אליו? אנשים חסכו כסף במשך שנים. רוב האוכלוסייה כאן שכירים, ורבים כאן גרים כמה משפחות בבית אחד שהצליחו לבנות. אצלנו לא מקנאים אחד בשני כי כולנו בני משפחה. הנה בפחון מולי גר אח שלי ולידו אחיין שלי, וכמעט לכולם יש מגרשים והם בשלבי בנייה ותכנון.
"טבעי שאדם רוצה להתקדם ולשפר כל הזמן את החיים שלו. הייתי יכול לשמור על הכסף שלי ולהחביא אותו מתחת לרצפה עד שאגיע אליה בעצמי אחרי 120. אני היום בן 56 ועד לפני כמה חודשים חייתי בפחון. אלו היו חיים קשים. בלילות כאן לפעמים קשה לי להירדם בגלל הרעש של הגשם על הפח. זה פוגע בשמיעה ואי־אפשר לדבר אחד עם השני מהרעש, אבל עדיין אלו תחושות וחוויות של חיים שלמים".
אותנו ישלחו לבית אבות
החיים בפחון לא פשוטים, המעבר לבית אבן לא פשוט, החיים מורכבים. כך למדתי זמן קצר קודם לכן מפאריד, אחיינו של נימר. "ועם כל הקושי החיים פה פשוטים", הוא אמר לי בחיוך נבוך ומסופק. "אם הבן מתחתן – כולם מיד בונים לו יחד צריף ופחון; ועכשיו, לעבור מצריף ולבנות בית זה משנה את כל החיים. כשאני אעבור בעזרת השם לבית שלי אני בטוח שאני אבכה, כי בסופו של דבר יש לי זיכרון טוב מהצריף שלי. פתאום בבוקר אתה קם עשיר".
עוד רגע תגיד שאתה לא ממהר לעבור מהצריף הזה…
"לא, בטח שאני ממהר לצאת. אין שום יתרונות לגור בבית כזה. צריך לרסס כל הזמן נגד זוחלים מסביב ולשמור על הילדים בשבע עיניים שלא ירוצו לכביש ויישארו תמיד בחצר. אנחנו ישנים פה כל המשפחה ביחד. אני מחבק את הילדים וישן איתם פה. לא עוזב אותם לרגע. בבית הבא זה יהיה משהו שונה לגמרי כאשר יהיו להם חדרים פרטיים, אי־אפשר להשוות בכלל".
מתי אתה צפוי לבנות את בית הקבע שלך?
"אני מקווה שבעוד חמש שנים כבר נעבור לבית אבן משלנו. הכול תלוי במנהל של ועדות התכנון שיאשרו לנו מגרשים נוספים לאלו שחסר להם מגרש. בינתיים, אני מבסוט כי מעל הכול הבריאות חשובה. אין לי הלוואות ואין לי דאגות ואני מבסוט עם האישה והילדים".
האפשרות לעבור לדירה בכרמיאל העיר הסמוכה לא רלוונטית מבחינתו, גם אם היא נוחה יותר. "אני לא יכול לקחת את הילדים לכרמיאל ולשכור בית, זה בלתי אפשרי ולא מקובל. אנחנו חיים בחמולות ואני לא יכול לעזוב את כולם", אומר פאריד.
אתה לא מקנא בבתי האבן של בני המשפחה שלך?
"אני בכלל לא מקנא. אני לא אדם כזה. אם לי יש טויוטה ושכן שלי קנה מרצדס, אני לא צריך לקנא, שיהיה לו לבריאות. אני עוד אגיע לזה וכולם יכולים להגיע לזה. הילדים שלי ילכו בוודאות לאוניברסיטה ויתפתחו ויגיעו כמה שיותר רחוק. אני בטוח שהחיים האלו כאן בפחון יהיו בסוף סוג של זיכרון רחוק. החיים שלהם יהיו טובים ונוחים יותר".
החברה הבדואית היא חברה שבטית ומשפחתית מאוד. הם מקפידים לחיות זה לצד זה ולא להתערבב כמעט בין השבטים. היישוב הוא כפרי, קהילתי, משפחתי ושבטי. גרים בו אנשים שקשורים בקשרי דם, ומתנהלים על פי חוקים שבטיים. למעט במקרה של נישואין, איש שאינו בן השבט לא יבוא לגור ביישוב אם נכבדי השבט אינם מסכימים. "אנחנו לא שולחים את הזקנים אצלנו לבתי אבות", מספר נימר. "לאמא שלי יש אלצהיימר והיא גרה אצל אח שלי. ילד ששולח את אבא שלו לבית אבות – זה פוגע לאבא בכבוד. בן 70 צריך לגור עם הילדים שלו. למה שיבנה בית לבד? הבן שלו בונה בית והוא נותן להורים שלו חדר בקומה הראשונה. אבל הילדים שלנו כבר ישלחו אותנו לבתי אבות. העולם הולך קדימה, גם לחיוב וגם לשלילה", הוא מציין בהרהור עצוב.
נימר מנופף בטלפון החכם שבידו ואומר "זה ברכה שא־לוהים נתן לנו ונהפך לנקמה. יש בו הרבה דברים – אני יכול לדבר עם כל העולם, אבל הרוב משתמש להטרדות ולדברים שצעירים לא צריכים לראות וגם מבוגרים. היו צריכים לרסק חצי מכל הבלגן שזה יוצר".
תפסיקו להתעסק באש"ף
בבחירות האחרונות לכנסת, ב־2015, נרשמו בכפר יותר מ־76 אחוזי הצבעה לליכוד, שיעור התמיכה הגבוה בישראל. הרשימה הערבית המשותפת זכתה בכ־15%, וכל יתר המפלגות הסתפקו בפחות מאחוז. "אני מאוד מכבד את בנימין נתניהו ומאוד מעריך אותו על ההחלטה שלו להסדיר את היישוב שלנו", מסביר נימר. על חברי הכנסת של הרשימה המשותפת הוא משמיע ביקורת: "אני לא מבין למה הרשימה המשותפת תמיד יושבת באופוזיציה. לא משנה מהן הדעות שלי. אני מכבד את ראש הממשלה שלי אבל שיפסיקו להתעסק באש"ף. לאש"ף יש אנשים שלהם שידרשו את מה שהם רוצים. אני אומר, קודם כול נדבר בינינו לבין עצמנו ונעשה שלום בית; למה להתעסק בפוליטיקה חיצונית? המדינה שלנו יכולה להיות גן עדן או גיהינום, זה תלוי בנו".
מה דעתך על חוק הלאום שעורר עלבון גדול בקרב המיעוטים כמו הבדואים והדרוזים?
"אני האמת לא בקי ולא קראתי אותו. הפוליטיקאים, או שהם חכמים גדולים או שהם מטומטמים. זו מדינה יהודית כי הם הרוב במדינה. המציאות קובעת. אני לא צריך להיות בדו־קיום איתך אלא שותף שלך. אני ואתה באותה סירה, וכמו שהמדינה שלך היא המדינה שלי, יגידו מה שיגידו. אני גדלתי פה. יכול להיות חוק לאום עם מדינה יהודית ומדינה יהודית בלי חוק לאום, אז למה צריך את החוק? נעשו פה הרבה טעויות בהתנהלות של המדינה מול האוכלוסייה הערבית. החברה הערבית דחוסה ואין לנו ברירה אלא ללכת לגור בכרמיאל. זה לא בסדר. זו המדינה שלי ואני רוצה אותה ואין לי בעיה עם היהודים. אבל מצד שני המדינה צריכה לפתור לערבים את בעיות המגורים. זו פצצה מתקתקת. היום אתה דוחס ודוחס ומה יוצא לך מזה? יש מקומות שצריכים להקים יישובים חדשים. נגמר העניין של החמולה והקרבה ואין ברירה אלא להקים עוד יישובים. מה מעניין צעיר שגומר אקדמיה? למצוא עבודה, למצוא מגורים וחיים מכובדים, ולהתחתן ולבנות משפחה. אני לא דוגל בהפגנות. האמנתי בהקמת היישוב ודיברתי על זה 15 שנה וכשאתה מאמין שמה שאתה עושה הוא צודק – אתה תצליח". 
