"בליל הכטב"מים העברנו את הילדים למסדרון וקיווינו לטוב", מספרת אבישג שפורקר, המתגוררת עם בעלה ושני ילדיהם בבני־אדם בבנימין. "הרבה מהטילים הגיעו ממזרח, מכיוון ירדן, ואנחנו יישוב שחשוף בדיוק לשם. בכל היישוב אין מרחב מוגן וההוראה בגני הילדים היא ללכת למבנה המזכירות, שנחשב לעמיד יותר מהגנים עצמם. אני מניחה שאם תהיה תקיפה ניסע להורים שלי. אי אפשר יהיה להיות כאן במתקפה ארוכה".
המחסור במיגון נוגע לא רק להתיישבות הצעירה ביו"ש אלא להתיישבות בלתי מוסדרת בכל רחבי הארץ, כולל בפזורה הבדואית בנגב. דרישות המיגון כלולות בחקיקה העוסקת בהיתרי בנייה, אך כאשר יישוב נבנה באופן בלתי מוסדר, הדרישות הללו לעיתים קרובות אינן מיושמות. במהלך המלחמה חבָר פיקוד העורף למשרד לשוויון חברתי ולמשרד ההתיישבות כדי למצוא פתרונות זמניים למצב, כמו הצבת מיגוניות.
במשרד להתיישבות התאמצו בשנתיים האחרונות להקצות תקציבים לנושא הביטחון בהתיישבות הצעירה ולפתור בעיות משפטיות, בליווי כרמית יוליס, המשנה ליועמ"ש לענייני משפט אזרחי, ובעזרת פיקוד המרכז ופיקוד העורף. המאמצים הללו הסתכמו בהיתר להציב "רכיבי ביטחון נתיקים", כגון מצלמות אבטחה, צופרי התרעה ורכב ביטחון, אבל מבנים כמו מיגוניות לא נכללו בפתרון.
לאחר שפרצה המלחמה פנתה השרה אורית סטרוק למשנה ליועמ"ש כדי לאשר גם את הצבת המיגוניות ואת הקמתם של מרחבים מוגנים מוסדיים (ממ"מ). המשנה ליועמ"ש לא נתנה אישור גורף, אלא רק ליישובים פרטניים לפי מעמד הקרקע, מצב תהליך ההסדרה ופרמטרים משפטיים אחרים.
בינתיים שבעה יישובים קיבלו היתרים להקמת ממ"מ, ובימים אלה מתגבש סבב אישורים ותקצוב נוסף. גורם בחטיבה להתיישבות הסביר כי הנושא הביטחוני אינו באחריותם, אך הם ניסו לסייע בכך בכל זאת: "נמשיך לעשות זאת עד שכולם יוסדרו".
בין סוללות עפר
בפזורה הבדואית בנגב כבר ספגו במהלך המלחמה פגיעות בגוף וברכוש. "במדינת ישראל מי שאחראי על המיגון הוא האדם הפרטי, וכך זה גם במגזר הבדואי", אומר יובל תורג'מן, ראש רשות הבדואים. "ביישובי הקבע הבדואיים המוכרים יש פער מיגון של 40 אחוז, שדומה למצב בשאר המדינה. אבל בפזורה הבדואית מחוץ ליישובים המוכרים אין מיגון, כי הכול נבנה באופן בלתי חוקי.
בשבוע הראשון למלחמה נפגעו ונהרגו כמה אנשים בפזורה מפגיעות ומשברי יירוט. בשיתוף פעולה של רשות הבדואים עם פיקוד העורף הוצבו מיגוניות ביישובים המוכרים והוקמו בפזורה כארבעים מגננים – סוללות עפר שמספקות מחסה מפגיעה לא ישירה לכמה עשרות אנשים".
המגננים הם מענה חלקי ולא תקני, אבל המדינה אינה יכולה לבנות מרחבים מוגנים במקבצים הלא מוסדרים. "העבודה שלנו היא לפתח תשתיות ולגרום לאנשים לבנות עם היתר", מסביר תורג'מן. "ככה גם ייבנו ממ"דים וייווצרו פתרונות תקניים. על זה אנחנו עובדים קשה מאוד".
התנאים להצבת צופר התרעה הם חיבור לחשמל ומבנה בהיתר, אך מאחר שבפזורה לא מתקיימים שני התנאים האלה, אי אפשר להציב צופרים. במקומות שיש בהם מבנים מאושרים וחיבור תקין לחשמל, פיקוד העורף מתקין צופרים. במקביל נעשים מאמצים גדולים לחבר את תושבי הפזורה להתרעות דרך הטלפון. "עושים מאמץ להגיע לכמה שיותר אנשים", אומר תורג'מן.
עד התקציב
גם בשאר הרשויות המקומיות בארץ מתמודדים עם בעיות בתחום המיגון – ממצב המקלטים הציבוריים ועד מיגון מוסדות החינוך. בשכונות רבות בישראל יש מקלטים משותפים לכל הדיירים, שנחשבים למרחב מוגן, אולם במקרים רבים הם אינם שמישים מכיוון שהם עמוסים בציוד או שגורמים פרטיים השתלטו עליהם.
כבר בימי מבצע שומר החומות הוקם המיזם החברתי "עיר מקלט". במסגרתו, מתנדבי ארגון "עושים שכונה" סייעו להשמיש את המקלטים המשותפים בשכונות מצוקה. בתחילת מלחמת חרבות ברזל, המיזם התרחב במטרה להגיע ל־4,000 מקלטים.
במוסדות החינוך, לפי נתוני השלטון המקומי, יש פער של כ־26 אחוזים ברמת המיגון הנדרש לעומת המיגון הקיים; כ־472 אלף תלמידים לומדים במוסד ללא מיגון תקני. האחריות לכך נחלקת בין המדינה, האחראית על אישור תוכניות הבנייה ועל תקצובן, ובין הרשות המקומית האחראית על הבנייה בפועל. רשויות רבות החליטו לא לחכות לתקציבים ופתחו בתהליכי מיגון המוסדות לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה.
בכפר־סבא למשל הושקעו יותר מ־5 מיליון שקלים בהתאמת המיגון לצורכי האוכלוסייה. "נושא הביטחון האישי במהלך הלימודים הוא הכרחי ואינו נתון לפשרות", אומר ראש העירייה רפי סער. "הדבר חייב אותנו למצוא פתרונות יצירתיים ומהירים ולבנות את תקציב העירייה בהתאם, כדי שגם במקרה של הסלמה וגם בעתיד הרחוק נהיה מוכנים".
כל רשויות הצפון סובלות מפערי מיגון. בגליל העליון, למשל, חסר מיגון בכמחצית מהמבנים. פיקוד העורף הציב מיגוניות במרחבים ציבוריים, למשל ליד מזכירויות היישובים וסמוך למבני תרבות וגני שעשועים.
לדברי ענבר בזק מהחברה הכלכלית הגליל העליון, יש עדיין כ־120 גני ילדים שאינם ממוגנים: "כשהמלחמה פרצה, כל הגנים שלנו לא היו ממוגנים. ביישובים שלא פונו הילדים למדו במקלטים, ובחלק מהמקומות הם עדיין לומדים שם. מנסים לעשות כל מה שאפשר, אבל הקצב לא מספק".
שאלה של מרחק
כשהוחלט על תוכנית "מגן הצפון" הצהירה המדינה שיש למגן יישובים עד ארבעים קילומטר מהגבול, אבל בפועל אישרו תקציבי מיגון רק ליישובים עד שני קילומטרים מהגבול, שפונו עם פרוץ המלחמה. כך נוצר מצב אבסורדי: "משקיעים את הכסף ביישובים שממילא לא נמצאים, וגם אף אחד לא יודע מתי יחזרו", אומרת בזק. "אלה שנשארו, שחוטפים עכשיו את הטילים יום־יום, לא מקבלים השתתפות במיגון".
רוב הבתים הפרטיים שאין בהם מיגון שייכים לאזרחים ותיקים בדרך כלל; המשפחות הצעירות גרות בשכונות החדשות, שנבנו לפי תקן המיגון החדש. "אם אמא שלי רוצה לבנות ממ"ד היא צריכה לממן אותו מכיסה, והעלות היא בין 180 ל־220 אלף שקל", היא אומרת. "רוב האנשים לא יכולים להוציא פתאום סכום כזה".
המועצות מנסות להרחיב את התוכנית למיגון הצפון, ולהשוות אותה לדרום: שם מיגנו יישובים עד 15 קילומטרים מהגבול. "הצענו לממן בדירוג", אומרת בזק. "לדוגמה, מימון מלא עד שני קילומטרים, מי שנחשב לקו העימות יקבל מימון של 80 אחוז, יישובים עם 15 שניות התרעה ישתתפו ב־60 אחוז, ועד ארבעים קילומטר יקבלו פטור ממס".
בפיקוד העורף עובדים על מתווה למתן תקציב ישירות לאזרחים כדי שיבנו את הממ"דים בעצמם, וכדי לעודד את הבנייה גם נותנים פטור מהיתר בנייה למיגון בתים עד שתי קומות. בינתיים חלקים נרחבים מהפרויקט אינם מתקדמים בשל האיסור לעבוד ביישובים צמודי גדר. תושבי הצפון עדיין מחכים.
