"אני מרגישה כמו במשל העיוורים והפיל", מספרת אמילי עמרוסי, "כל אחד ממשש ומגלה אמילי אחרת. ניגשים אליי אנשים ואני יודעת לפי הפנים אם הם צופים בי ב'דמוקרTV' או קוראים שלי במגזין פנימה. יש כאלה שמכירים אותי רק כסופרת ילדים מ'הפרשה', יש שמכירים את אמילי שנכפה עליה להיות פובליציסטית – מה שאגב אני בכלל לא רוצה להיות. מושיבים אותי מול מישהו שעמדותיו מנוגדות לעמדותיי ולכן אין לי ברירה אלא להגיד את הדעות הנכונות בעיניי וגם להתקוטט – אז מי ששומע רק את התוכנית ביום שישי ממשש לוחמת צדק, סוג של פוליטיקאית. מי ששמע אותי מראיינת הורים שכולים בהסכת 'רוח, קרב' שמע אותי בוכה יחד עם המרואיינים. אנשים שמכירים רק את הסדנאות שלי מכירים את הצד הרגשי. אם אני מנסה לחבר בין כל הדברים שאני עושה, אני בוראת עולמות במילים. זה כיף, זו אמנות. אני מסתובבת בבועות מאוד שונות של החברה הישראלית, וזה מאוד חשוב לי".
כמות המוצרים שעמרוסי משיקה בימים אלה מרשימה ללא ספק. הספר "רוח, קרב" מרכז שיחות אישיות שערכה בהסכת באותו שם ב"כאן" בחודשים שאחרי הטבח. במרואיינים הרב שמואל סלוטקי, הרב תמיר גרנות, עפרה לקס, שרית זוסמן ואחרים. "הפרשה", מארז בן חמישה כרכים שמנגיש את פרשת השבוע לילדים ושנמכר ביותר מ־40 אלף עותקים, מתורגם כעת לאנגלית. היא מכנה את המארז "מפעל החיים שלי", ואחרי שתורגם גם לרוסית, צרפתית וספרדית, היא תצא בחורף הקרוב למסע הרצאות בקהילות יהודיות בארה"ב. בנוסף, לא מזמן יצא ספר שכתבה עם דב קלמנוביץ' בשם "גיבורים ללא מדים" (ידיעות ספרים) שהיה מוכן לדפוס ב־6 באוקטובר ועסק בגבורה אזרחית בישראל; "א־לוהים אדירים" היא סדרה במשב, הערוץ החדש של צהר, שבו עמרוסי לוקחת אנשים חילונים ודתיים לשיחה על א־לוהים.
אבל מכל המיזמים החדשים שהיא מנפיקה לעולם, המופע החדש הוא ללא ספק החשוב לה ביותר. הבייבי. "כבר 15 שנה אני מלמדת כתיבה בפורמטים שונים", היא מספרת, "ומה שגיליתי מהשטח הוא שאנשים רוצים ללמוד להכיר את עצמם טוב יותר דרך כתיבה. זה מה שהתחלתי לעשות בשנים האחרונות בסדנאות כתיבה כראי לנפש, קבוצות של עשרים אנשים במשך כשלוש שעות. אני מפרמטת את זה עכשיו ל־350 נשים בשעתיים של מופע. כל אחת נכנסת לאולם ומקבלת מחברת. אני מספרת משהו, נותנת תרגיל כתיבה קצר של 45 שניות, כולן כותבות ואז מרימות את הראשים למעלה. באמצעות כתיבה אתה יודע לפצח עוד חתיכה בכתב החידה שהוא אתה".
דוגמה?
"אני אתחיל משפט ואתה תשלים אותו – 'ההחמצה הכי גדולה של אמא שלי היא…' עכשיו תכתוב מהי ההחמצה הגדולה ביותר של אבא שלך. תתבונן בשני הדברים שיצאו לך, שהנחת על הדף, ותגלה שבאופן מעניין מפת הדרכים שלך מושפעת הרבה יותר ממה ההורים שלך לא עשו מאשר ממה הם כן עשו. זה ישלח אותך או להימנעות קיצונית מאותו שדה או לעשיית־יתר בשדה הזה".
זה נשמע כמו יומרה לטיפול פסיכולוגי.
"אני אומרת בתחילת המופע ובסוף המופע שאני לא אשת טיפול. אני מכירה בכוחה של הכתיבה וביכולת שלה לגלות דברים על עצמנו, וכשאני עושה את זה בקבוצות קטנות ואני רואה בעיניים הצפה של מישהי, אני מוציאה אותה מהסדנה ואומרת לה: 'עכשיו את מפסיקה לעבוד איתי והולכת לאשת טיפול'. ההנחה על הדף נותנת לאנשים יכולת לעבור תהליך עם עצמם, אני לא המטפלת שלהם. אני מדגישה שוב ושוב שאם הם מגיעים לנקודה של טראומה או הצפה רגשית, שלא יישארו עם מה שהניחו על הדף. המופע לוקח רק את האזורים המחבקים והמגדילים".
אנשים כמוך, שיודעים ללהטט במילים וגם הופכים בזכות זה למפורסמים, אם הם ילכו ברחוב ליד מדען מוח זוכה פרס נובל, אנשים יפנו אלייך ולא אליו. זה לא מפריע לך עקרונית?
"אגיד לך משהו, גם אותו מדען מוח יפנה אלי לייעוץ. אנשים מגיעים אליי כי עברתי הרבה תהליכים בחיים, אני לא מפרסמת את זה ובכל זאת היומן שלי מלא בפגישות ייעוץ. אני לא מנטורית ולא גורו, הייעוץ שלי לא מתבסס על תורות נפש עמוקות אלא על ניסיון חיי".
הראיון המלא יתפרסם מחר (ו') במוסף "מוצש" של מקור ראשון
