מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים סורוקה בבאר־שבע נראית כמו שער הכניסה למוצב פלוגתי. דגלי ענק של חטיבות גבעתי, נח"ל ושריון תלויים על הקירות. לוחמים שיצאו מרפיח מסתובבים בין החדרים, מחפשים חבר לנשק שנפצע בתמרון. קצינות מיחידת ר"מ 2, שחיילים חולים ופצועים מסופחים אליה עד החלמתם, יושבות עם בני משפחה בניסיון להעניק להם מעט תמיכה רגשית. שלט ענק מכריז: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". אנשים טובים נכנסים בכל רגע, מעמיסים אוכל על שולחן הכיבוד שהוצב במקום.
מעל פינת ישיבה מאולתרת ניצב שלט: "הפינה (הזמנית) של משפחת ששון. תכף חוזרים הביתה". הבן רועי חיים, מפקד טנק בחטיבה 401, נפצע אנושות לפני חודש במהלך הלחימה ברפיח, ומאז סורוקה הוא ביתם השני של בני משפחת ששון מאופקים. בשביל האמא מרב הוא הבית הראשון אפילו. חודש שלם היא לא עזבה את בית החולים.
לקראת שירותו הצבאי רועי חיים נאבק להעלות את הפרופיל שלו כדי שיוכל לשרת שירות קרבי, ובסופו של דבר הוצב בחטיבה 401 של השריון. במשך חודשים נלחם ברצועת עזה, עד שנפגע אנושות מטיל נ"ט.
בטלפון הודיעו למרב שישלחו רכב ללוות אותה ואת בעלה אייל לסורוקה, וביקשו שתשיג את אייל מהר ככל האפשר. "הם סיפרו שהמצב קשה. בפועל המצב היה אנוש אבל הם לא היו יכולים לספר", היא נזכרת. "הבנו שאנחנו מגיעים כדי להיפרד מרועי חיים, וכל הדרך לא הצלחנו לדבר או להתפלל. בסורוקה לקחו אותנו לחדר הניתוח, וזה כבר הרגיע אותנו, כי אם יש ניתוח יש על מה להילחם. אני עומדת מחוץ לחדר הניתוח וצועקת לא־לוהים 'אין סיכוי שאתה עושה לי את זה', והבחורה מר"מ 2 אומרת לי 'אמא, תצעקי יותר חזק'. ככה הבנתי שהמצב אנוש".
הפינוי של רועי חיים לבית החולים היה "רצף הזוי של ניסים", אומרים בני המשפחה. בשל הפגיעה האנושה בראש כל דקה בפינוי הייתה קריטית. בזכות חבריו לצוות, שלא נפגעו, הוא פונה במהירות לאחור; הרופא שהגיש לרועי חיים את הסיוע הראשוני בנמ"ר הפינוי היה מנוסה; ורמ"ט החטיבה קיבל החלטה חריגה: להנחית את מסוק הפינוי 200 מטרים בלבד מהטנק שנפגע, בלי להמתין לאישור. 37 דקות בלבד לאחר הפציעה הגיע רועי חיים לבית החולים.
לפני שבוע נערכה תפילה המונית בכותל לרפואת רועי חיים. השם "רועי חיים בן מרב" הופץ ברשתות החברתיות ונאמר מפי רבים בקריאת תהילים. מדי מוצאי שבת המונים מגיעים לסעודת מלווה מלכה שמתקיימת לרפואתו בבית החולים. "לכל המשפחה יש הרגשה חזקה שכל עם ישראל שותף איתנו", אומרת מרב. "הסיפור של רועי חיים התפרסם ואני מרגישה שכל עם ישראל מחזיק לי את הילד. אני מבקשת: אל תפסיקו להתפלל. פה זה שדה הקרב האמיתי, לא ברפיח. אני מסכימה להתראיין רק כדי שעם ישראל יבין שפה יש מערכה על החיים של הלוחמים שלנו שנפצעו".
איקס או וי
כשיצא לחגוג בשמחת תורה, בהיותו חייל בקורס הצמ"פ, רועי חיים התכוון לנסוע לישיבה באיתמר, ואחרי תחנונים של ההורים הסכים להישאר בבית. בשש ורבע בבוקר התעוררה המשפחה מן האזעקות, ואחרי ששהו בממ"ד יצאו מהבית. רעש אחד חריג הקפיץ את רועי חיים, והוא צעק מיד למשפחה ולשכנים: "יש יריות – תיכנסו כולם לבתים".
ממש באותם רגעים חלפו ברחוב מכוניות הטויוטה של המחבלים, ולא ראו את בני הבית ואת השכנים רק בזכות שלט בחירות עצום שהסתיר אותם מעיניהם. המחבלים התקדמו ללב השכונה שמשפחת ששון מתגוררת בה, מישור הגפן באופקים, ושם התחולל הקרב הארוך בין מחבלי הנוח'בה ובין תושבי העיר, שוטרי אופקים וחיילים ספורים בחופשה. רועי חיים לקח את נשקו האישי ויחד עם שכן שמשרת כאיש קבע יצא לכיוון המחבלים.
ברגע האחרון הם החליטו ללכת ברגל ולא לנסוע, כדי לא להיחשף לירי מסיבי. ההחלטה כנראה הצילה את חייהם. כבר כשהם התקרבו נורה לעברם אר־פי־ג'י, מספרים בני משפחת ששון. "הם ראו אזרח שנהרג מול העיניים שלהם, והבינו שזה אירוע גדול משחשבו. הם יצאו לאיגוף, ולוחם יס"מ פגש את רועי חיים וביקש ממנו להחליף כלי נשק: שהלוחם ייקח את הנשק הארוך של רועי חיים וייתן לו בתמורה את האקדח האישי שלו. במהלך הקרב עם הנשק של רועי חיים הוא חיסל שני מחבלים.
"רועי חיים הצטרף לשני חברים מהשכונה. הם החליטו להיות כוח פינוי לפצועים הרבים ברחוב. תחת אש הם העמיסו פצוע ראשון לרכב ופינו אותו לאמבולנסים שהמתינו בצומת גילת, ואז חזרו לרחוב ותחת אש פינו פצוע נוסף, והמשיכו. חובש בכיר שהיה שם סיפר שרועי חיים חבש חבישות שלא ברור איך הוא הכיר. בסוף היום רועי חיים אמר לנו: 'אולי אין לי הרבה איקסים על הנשק אבל סימנתי הרבה פעמים וי, הצלתי חיים'".
בסוף הקרב חזר רועי חיים להכשרה בבסיס שיזפון. "הוא צנוע עד כדי כך שלא סיפר למפקדים מה עשה באותו היום באופקים", אומרת מרב. "גם אותנו הוא בקושי שיתף. הוא חזר הביתה מלא בדם ולא סיפר לנו כלום, רק זרק כמה מילים על כך שהוא סייע לחלץ".
