פחות משעה וחצי נסיעה הפרידו בין כוס הקפה בחצר השקטה שלי לזירת המלחמה הפעילה בלב שכונת שג'אעייה בעזה. זה כמובן עוד נחשב מרחק רב לעומת המרחק בין הבתים הקטנים של קיבוץ נחל־עוז לשכונת המרצחים שהסתובבתי בה במשך חצי יום עם חיילי גדוד 202 של צנחנים. פחות מחמש דקות נסיעה הפרידו ביניהם. המלחמה שלנו היא כאן, ממש מעבר לבתי הקפה, לפארקים, לקייטנות ולהופעות פתיחת הקיץ. הושט היד וגע בה.
לאורך הדרך צצו עוד ועוד סימני מלחמה בכבישים השגרתיים, שלטי חטופים, רסיסי ירי על תחנות אוטובוס, עמדות זיכרון מאולתרות לצד הכביש. אחרי הפנייה לנחל־עוז עמדו גם כלי רכב נטושים שמי יודע איפה בעליהם. עמדנו על גבעה בפאתי הקיבוץ, ולפנינו השכונה הערבית בתוככי עזה, שנראתה חרבה גם מרחוק. ברקע דיבר סגן מפקד החטיבה וענה לשאלות עיתונאים, ומולי ראיתי את הטנדרים עמוסי התחמושת והרוצחים שועטים לעבר שדה החמניות הנבול לצידנו. חבר'ה מכוח הרפואה וההצלה סיפרו שם שזה כל כך קרוב, שהם נשארים בארץ וכשיש צורך נכנסים לטפל.
דם ואש ותימרות עשן הונחתו על עזה כולה ועל ש'גאעייה בפרט. "אפוקליפסה" הייתה המילה שהדהדה לי בראש מהרגע שחצינו את קו הגבול על האמרים פתוחים. החיילים איתנו מספרים שמעבר הגדר הוא כבר מזמן לא עניין גדול – כמו נסיעה למשרד בבוקר, הם צוחקים. אני לא יודעת אילו חיים היו שם למחבלים לפני כן, אבל לא נשאר מהם זכר, ובצדק. כל כדור שלנו נורה בדין.
כך למשל, אין כיום כבישים או מדרכות בשג'אעייה. בין הבתים המופגזים יש רק חול וחול. חיפשתי וחיפשתי, אבל רק אחרי שעברנו כמה רחובות זיהיתי בצד כמה אבנים של ריצוף מדרכה. מה שהיו פעם כבישים סלולים צה"ל הרס והשמיד, כי לאורך האספלט והלבנים הוטמנו מטעני חבלה. זו דוגמה קטנה וצדדית לניצול של הטרוריסטים את המרחב האזרחי.
ירדנו מההאמרים, וברגע הראשון כמעט הייתה לי סחרחורת מעוצמת ההרס מסביב, עיי חורבות שאפילו בסרטי סוף העולם לא נראו. קיבל את פנינו שם מפקד הגדוד, סא"ל יונתן שניידר. הוא נכנס לתפקיד רק לפני שבועיים, אבל נראה שאם פרק זמן זה נמדד בשעות לחימה – זה לא מעט זמן. התקדמנו איתו לכיוון בית גדול שמשמש כמִגְנַן הגדודי, שם על הבטון החשוף היו גרפיטי לזכר חללים כמו "משה בראון ז"ל – שג'אעייה חזרנו לנקום". מסביב ערמות של זבל, בקבוקי מים של נביעות ושברי קרמיקה. בקומה השלישית חיכו לנו לוחמים, ונוף פנורמי על יישובי העוטף – מבט אחד טוב מאלף הסברים על החשיבות המבצעית של הפעילות שם. ובכל זאת יונתן סקר את המקום והמצב, ובאמצע עצר פעמיים לאשר ירי ארטילרי.
אולי ניתקתי את עצמי רגשית ואולי לא, אבל לא היה פחד באוויר. התחושה הייתה של שליטה מלאה בשטח, אף שהיו קירות שהתבקשנו לא לעבור כי הצד השני שלהם חשוף לירי צלפים מכיוון דרג' תופאח, או צמתים שהיה צריך לעבור בריצה. אחרי הכול, קו המגע, שהסיירת פעלה בו באותן דקות ממש, היה רחוק מאיתנו רק כמה רחובות.
זו הפעם השנייה שצה"ל פועל בשג'אעייה. בסבב הקודם לחמו כאן אחי ואחיין שלי, וקצת כמו באספת הורים באתי לראות מה הם עשו. כבר אז הם סיפרו שזאת השכונה ההרוסה והשוממה ביותר שעברו בה, ובכל זאת מחבלי חמאס חזרו לשטח.
האויב זז כל הזמן ממקום למקום, ולאיש אין אשליות בנוגע לכיוון הקנים שלהם. יונתן הראה לנו את המחסות שיצרו החמאסניקים בזמן שצה"ל לא היה בסביבה, את הניסיון שלהם להקים עמדות בתוך ההריסות ולייצר חלוקה אסטרטגית של האזור כמו בעבר. התשתיות המחודשות חלשות יותר – כשהלוחמים שלנו מגיעים הם מתפזרים מהר יותר, ויכולת ההתנגדות שלהם נחלשה – אבל החזרה של חמאס מטרידה.
רבות דובר על דור הטיקטוק המפונק שהתעלה לגודל השעה והשאיר אבק למצקצקים. בבניין הבא שאנחנו נכנסים אליו, באחד החדרים, הם יושבים עם רדיו דולק. גרעינים, שש־בש וקלפים פתוחים. אין טלפונים, והמסכים היחידים בסביבה משמשים אותם למפות וצילומים של השטח. בחדר השינה בבית יושבת פלגת האש של הגדוד, עם צוות רחפנים שמורכב מחיילי החטיבה שפשוט אוהבים רובוטיקה. מהחדר הקטן הם הצליחו לאתר מרחוק לא מעט מחבלים ולחסל אותם. זו זרוע חדשה של הלוחמים, והם לומדים לא מעט גם מהשימוש שהאוקראינים עושים ברחפנים. תוך כדי ההסברים התחילה התרחשות, וממש בלייב, עם שלושה מסכים, טלפון ומכשיר קשר, הם פגעו במטרה.
במטבח שכל קירותיו מפויחים יש עוד כמה מסכים. בחדר אחר הם בנו ממכונות כביסה עמדה לטילי גיל נגד טנקים, ששולטים על שטח עצום גם בשכונות מסביב עד למחנה הפליטים שאטי. לתקרת המטבח מחובר גוף תאורה בצורת תפוח, כמו הסמל של חברת אפל. כשאני שואלת אותם למה, הם צוחקים שכנראה בשג'אעייה חולמים להיות יום אחד סטיב ג'ובס. אותו גוף תאורה בדיוק אפשר למצוא כמעט בכל בית בסביבה. בכלל, יש קו עיצוב זהה בכל הבתים בשכונה, ובכל אזור בעיר הם זיהו מאפיינים מיוחדים.
יש לנו חיילים גיבורים. זו לא מחמאה אלא תיאור מציאות. רובם באמצע השירות הסדיר שלהם, אבל זו כבר הפעם השלישית שהם נכנסו ללחימה ברצועה. נכון שחם וקשה, אבל רוח הקרב שלהם חזקה, ומילים כמו "ניצחון" לא זרות להם. שוב ושוב שמעתי: "נעשה כל מה שצריך, ייקח כמה זמן שייקח – הילדים בקיבוצים יוכלו לחזור לבריכה בחופש והחטופים יהיו בבית. כשיגידו לנו, נעלה גם לסגור חשבון בלבנון".
מבחינתם, מה שקורה מחוץ לעזה נשאר שם. הסכסוכים, ההפגנות, המחלוקות והדשדוש לא מחלחלים באופן מורגש ללוחמים. הם לא מתעסקים במשא ומתן המדיני, וגם לא בשאלה עוד כמה זמן תימשך המלחמה. כל האנרגיה מופנית לביצוע המשימות שהוטלו עליהם. ובכל זאת, דרגי הפיקוד אמרו לא פעם שהם בקצב מבצעי גבוה עד שיקבלו החלטה אחרת, ובעצם רוצים לומר שמנצלים כל רגע עד ששעון החול ייגמר.
בדרך החוצה עברנו במנהרה שלוחמי יהל"ם טיפלו בה כחלק מחיסול התשתיות התת־קרקעיות. זו מנהרה שמגיעה מלב העיר עזה כמעט עד לגבול ישראל, ועוברת בעומק של 9־10 מטרים בעומק האדמה. ימים אחדים לפני שצה"ל יצא שוב משג'אעייה רצו הלוחמים לוודא שחמאס לא יוכל לשוב להשתמש בה. לפני עשור, בעיצומו של קרב במבצע צוק איתן, נחטף דרכה אורון שאול.
שוב נסיעה קצרה, שוב חצינו את הגדר שלא מנעה מהרוע להגיע לאזרחי ישראל, ושוב אחרי דקות מעטות הייתי בתחנת דלק ממוזגת עם קפה קר. מרחק, כך הבנתי, לא מורכב רק ממטרים. יש נקודות מנטליות רבות שמשפיעות עליו. מבחינת תושבי העוטף, עזה אומנם הייתה קרובה פיזית, אבל אף אחד לא חשב שמרחק של טיול שבת קצר מפריד בין החלון באמצע השכונה הערבית למדשאות הקיבוצים והמושבים. הרי יש ביניהם גם גדרות, הבטחות וחלומות בהקיץ – ואלה הציבו את הסכנה הרחק־הרחק משם. אבל הגדרות נפרצו, ההבטחות הופרו והחלומות נופצו וחתכו בבשר החי.
גם עכשיו בין העמדות והקרבות ברצועה לשגרת המלחמה האזרחית פעורה תהום של יותר מזמן הנסיעה שהווייז מציין. טוב יהיה אם בשיח הישראלי, ברשתות החברתיות, באולפנים ובין מקבלי ההחלטות, יצמצמו את המרחק ויתקרבו לרוח הנושבת מלוחמינו בחולות עזה.
