יום שישי בבית משפחת פֶלֶקֶה בקריית־גת. האבא, אַנְדֵייהוּ, שוטף את המרפסת. האימא, מַמֵיי, חוזרת מעבודתה ותכף תעמיד סירים עם מטעמים לשבת. נעם, האח הבכור, מגיע מהיישוב עלי עם אשתו ווֹרְקְנַשׁ ובנם התינוק מתניה. עוד מעט יגיע יואב, חייל בגולני, שרק השבוע הושבע בכותל בסיום הטירונות. שרה חוזרת מהשירות הלאומי במד"א, ולאה הקטנה, בת העשר, מחכה בבית לאחיה הגדולים.
בעבר, ימי שישי כאן היו חגיגיים יותר. אך מאז נפילתו של הבן עַלְמַנְאוֹ־עמנואל, לוחם ביחידת דובדבן, בקרבות בחאן־יונס בערב חנוכה, הפך סוף השבוע בבית משפחת פלקה לכואב וקשה.
על דלת המשפחה מודבק סטיקר עם תמונתו של עמנואל במדים, ולצידה הכיתוב "שלא נתפחד כלל כי עמנו־אל". את הסטיקר הפיקו חניכיו של עמנואל מסניף בני עקיבא רמת־הנשיא בבת־ים. בסלון הבית תלויות תמונות רבות של עמנואל מהשירות הצבאי, וגם תעודת המופת שקיבל ממפקדיו ביחידה בסיום המסלול של דובדבן, חודש בלבד לפני נפילתו.
רוב החיילים המשתייכים לקהילה האתיופית שמשרתים כיום בשירות סדיר, אינם עולים אלא צברים שנולדו בארץ. אצל משפחת פלקה, שלושת הבנים הגדולים נולדו באתיופיה. כאשר המשפחה עלתה ארצה, בשנת 2004, נעם הבכור היה בן שש ועמנואל היה בן ארבע. לנעם יש זיכרונות מהכפר שבו התגוררו. "אני זוכר את בית הכנסת ואת התפילות. זוכר את פסח, את ליל הסדר ואת המצות, וזוכר גם את שליח הציבור מקריא את רשימת המשפחות שעולות לארץ. כולם היו יושבים בדממה ומחכים לשמוע מי הן המשפחות שעולות לישראל".
אנדייהו וממיי פלקה עלו ארצה עם שלושה בנים קטנים. אחרי שנה במרכז קליטה בבאר־שבע השתקעו בבת־ים, שם נולדו שתי בנותיהם, שרה ולאה. באתיופיה הם לא רכשו השכלה, וכאן בארץ התקשו בקליטת השפה. גם הריאיון הנוכחי מתקיים בעזרת תיווך ותרגום של הבן נעם. במשך שנים הם עבדו בסופרמרקט סמוך לבית, והשקיעו את כל הונם וזמנם בחינוך חמשת ילדיהם. "גדלנו בכפר שלא למדו בו, ובגלל זה יכולנו לעבוד כאן רק בניקיון", אומר אנדייהו פלקה. "אמרנו לילדים 'אתם תלמדו ותתקדמו, תהיו ילדים טובים ותצליחו בכל מה שתעשו'".
"ההורים חינכו אותנו להצטיין בכל דבר", מוסיף נעם. "בין אם זה בלימודים ובין אם זה בספורט, הם אמרו לנו 'תהיו הכי טובים שאתם יכולים'".
"לא סיפר שהגיע ראשון"
אני מבקש לשמוע מההורים על ילדותו של עמנואל. "עמנואל־עלמנאו נולד בתקופה טובה", מספרת אימו ממיי. "השם שלו מבטא מזל ועולם. הוא הביא שמחה והפיץ אור בלידה שלו, וגם בהמשך הוא היה ילד שמח ומאיר". אנדייהו אומר שעמנואל אהב ללמוד ולנגן ושהיו לו ידיים טובות. הוא מוסיף בחיוך שהוא גם היה מנומס יותר משני אחיו, אבל אז ממהר להחמיא לבנו הבכור על התוויית הדרך לאחיו הצעירים.
השם שלו מבטא מזל ועולם. הוא הביא שמחה והפיץ אור בלידה שלו, וגם בהמשך הוא היה ילד שמח ומאיר"
נעם הבכור למד בתיכון דרכא־המר בבת ים, והדריך בסניף בני עקיבא. לקראת סוף התיכון המליץ לו הרב בתיכון להמשיך למכינה קדם־צבאית, בעלי או בעצמונה. "גדלתי והתחנכתי להצטיין, ולמרות שזה היה חריג בתיכון שבו למדתי, בחרתי ללכת למכינה הכי נחשבת וללמוד שם שנתיים ולא שנה. ביום שבו נכנסתי לבית המדרש של עלי התיישבתי ליד הרב אלי סדן, ומיד התחברתי מאוד לדיבור והרגשתי בבית. כשהגעתי לא ידעתי ללמוד גמרא, אבל שם למדתי איך לומדים".
לאחר שנתיים במכינה התגייס נעם לשירות קרבי ביחידת אגוז של חטיבת הקומנדו. עמנואל אחיו למד בישיבה התיכונית "אדרת" בבת־ים, הדריך גם הוא בסניף בני עקיבא, התנדב בשירותי כיבוי האש בעירו ובעמותת "עזרא מגד", וגם חנך נער אוטיסט במסגרת עמותת "כנפי רוח". "חניכים שלו סיפרו שהוא הותיר עליהם רושם חזק דווקא בזכות מעשים 'קטנים' שהיה עושה, כמו ללוות הביתה חניכים שגרים רחוק, או להתייחס לחניכים שיושבים בצד ולא זוכים להרבה תשומת לב".
בעקבות אחיו הגדול, לאחר הישיבה התיכונית בחר גם עמנואל ללכת לשנה במכינה בעלי. ממנה המשיך לעוד שנה וחצי של לימוד תורה בישיבה הגבוהה "עטרת מרדכי" בצפת. "מגיל צעיר עמנואל ידע לאן הוא רוצה להגיע", מספר אחיו. "בסיום התיכון הוא התלבט בין שני המקומות, ובסופו של דבר זכה ללמוד בשניהם. במכינה בעלי הוא בנה את האישיות שלו ואת המידות, ואחרי שנה הוא רצה ללמוד יותר גמרא כי הוא אהב גמרא, ולכן עבר לעטרת מרדכי".
עמנואל ויתר על מסלול ההסדר שהוא השתייך אליו בתחילה, כדי להצטרף לחטיבת הקומנדו בעקבות אחיו. ביום גיבוש הסיירות הוא לא הצליח להשתלב באחת מהן, אבל כעבור מספר חודשים ואימונים נוספים הוא התגייס לגיבוש צנחנים, ודווקא משם הצליח להגיע לדובדבן. "אחרי הגיבוש לצנחנים ניסיתי לשאול אותו איך היה. הוא לא סיפר שהוא הגיע ראשון, רק אמר לי שהוא היה בסדר… בשירות עצמו הוא לא סיפר לאנשים שהוא משרת בדובדבן אלא בצנחנים".
