תוכנית יישומית ל"יום שאחרי" ברצועת עזה, שחיבר צוות של ארבעה חוקרים בתחילת המלחמה, הועברה בחודשים האחרונים לידי מקבלי ההחלטות, ראשי הצבא, שב"כ והמל"ל. התוכנית, המפורטת על פני 28 עמודים, היא הנרחבת והמעמיקה ביותר שנוסחה בנוגע למדיניות ישראל בעזה בתום המלחמה, וכעת היא נחשפת לראשונה.
צוות החוקרים כולל את פרופ' נטע ברק־קורן, פרופ' דני אורבך מהאוניברסיטה העברית, ד"ר נתי פלמר מבר־אילן וד"ר הראל חורב מאוניברסיטת תל־אביב.
"יכולתה של ישראל להשיג את מטרותיה תלויה לא רק במערכה הצבאית והמדינית המתנהלת בימים אלה", כתבו החוקרים, "אלא גם ביכולתה לשקם ולהתמיר אומה שהונהגה על ידי אידיאולוגיה רצחנית, ולהצמיח בה מוסדות יציבים ותרבות ערבית שאינה מחנכת לג׳יהאד; תרבות שמשלימה עם קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי".
למיטב ידיעתם של החוקרים, כל חברי קבינט המלחמה (טרם פרישת השרים בני גנץ וגדי אייזנקוט) קראו את המסמך. לפי שעה הם טרם הוזמנו להציגו בפני הקבינט.
השבוע הפכה התוכנית לרלוונטית מתמיד, בעקבות דברי דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי על ההיתכנות להביס את חמאס כרעיון מופשט. "יש רושם מטעה בדברי דובר צה"ל", אומרת פרופ' ברק־קורן. "חמאס הוא רעיון, אבל הוא גם מסגרת שלטונית, ריבון ברצועה, גוף צבאי. במובנים הפיזיים – כמסגרת ריבונית, צבאית וארגונית – הוא ניתן להשמדה.
"גם דאעש הוא רעיון, אבל אי אפשר להשוות את ההשפעה שלו כיום להשפעה שהייתה לו לפני עשור".
במסמך, שכותרתו "ממשטר רצחני לחברה מתונה: התמרה ושיקום של עזה אחרי חמאס", ניסו החוקרים לשלב את תחומי המומחיות שלהם במשפט, בהיסטוריה צבאית ובמזרח תיכון, וליצור תוכנית שמנסה לשבור את הדיכוטומיה בין ימין לשמאל. במונח "התמרה" הם מתכוונים לשינוי תרבותי מעמיק באוכלוסיית הרצועה. באמצעות שילוב התחומים הם ביקשו להציע תוכנית עבודה שקובעת מחד גיסא כי ללא הנחלת תבוסה מוחלטת אין אפשרות לשיקום עזה, ומאידך גיסא גורסת כי יש להציג לפלסטינים "אופק חיובי" של עצמאות מדינית – אך בתלות בעמידה ביעדי השינוי התרבותי.
הם לא נקבו בתוכנית במועד או בלוח זמנים. "אם אין תבוסה מוחלטת, אין טעם להתחיל בנסיונות ההתמרה. שיקום תחת אש נועד לכישלון", קובע המסמך. האפשרות של שלטון צבאי ישראלי חייבת לפיכך לרחף מעל הדיונים על עתיד עזה בשלב זה. אין כל ודאות כי החברה הפלסטינית יכולה לעבור את ההתמרה הנדרשת, מדגישים החוקרים. אך תוכניתם מהווה לדעתם אפיק מעשי להשגת היעד.
אנשי האקדמיה מספרים כי גורמים במערכת הביטחון אמרו להם שראש הממשלה הוא שבולם כל דיון בנוגע ליום שאחרי. מנגד, גורמי ביטחון טענו כי חלק מסעיפי התוכנית, כמו זה שנוגע לצורך בפירוק של סוכנות אונר"א, אינם ישימים.
במסמך נשענים החוקרים על ניתוח של ארבעה מקרי עבר שנעשה בהם ניסיון לשקם ו"להתמיר" אומה שהונהגה בידי אידיאולוגיה רצחנית ולהצמיח בה חברה יציבה. הם בוחנים את מעשי בעלות הברית בגרמניה וביפן לאחר מלחמת העולם השנייה, שבהן הניסיון הצליח, ואת המאמץ האמריקני בעיראק ובאפגניסטן, שנכשל.
שאיפתה של ישראל לא צריכה להיות ביסוס דמוקרטיזציה, הם כותבים: כל הניסיונות להנחיל את הדמוקרטיה במזרח התיכון נכשלו. עליה לפיכך לחתור למטרה אחרת: להשתית בעזה תרבות מוסלמית־ערבית שאינה מחנכת לג׳יהאד, ומכירה בזכות קיומה של מדינת ישראל.
החוקרים מתארים בתוכנית את השינוי הדקדקני שערכו בעלות הברית במערכות החינוך הגרמנית והיפנית, את ההסתמכות הזהירה על כוחות מקומיים ואת ההבניה האיטית של שלטון מחודש. הם מתווים כמה עקרונות רוחב, שהראשון שבהם הוא כאמור תבוסה מוחלטת כתנאי להתמרה ושיקום מוצלחים.
תבוסה מוחלטת, לדברי פרופ' ברק־קורן, "כוללת שלושה מרכיבים עיקריים. הראשון הוא אובדן ממשי של החזקה בשטח בידי חמאס והפלסטינים. השני הוא אובדן שליטה – חמאס לא יהיה הריבון. יש גוף שולט אחר, וחמאס לא פועל כשליט צללים מאחורי הקלעים.
"המרכיב השלישי, שלראייתנו חשוב מאוד, הוא קיום משפטים פומביים למחבלי חמאס. זה קריטי מבחינת הטווח הארוך והזיכרון ההיסטורי, הישראלי והבינלאומי, אבל גם בהיבט של עיצוב הנרטיב של הפלסטינים עצמם כלפי מה שקרה, מכיוון שיש הרבה מאוד הכחשה ואי הכרה בטבח ובאחריות חמאס".
פרופ' אורבך מוסיף כי כאשר מדברים על מיגור חמאס, "מבלבלים בין שלושה ממדים של מיגור – מיגור כממשלה גלויה, כארגון גרילה וכרעיון. חמאס מסוכן לנו הרבה פחות כארגון גרילה מאשר כממשלה גלויה. לכן כשמבקרים את ההצלחה הצבאית אומרים שחמאס רק שינה את אופן הפעולה שלו ובמקום בגלוי עובד כעת במחתרת. אבל זה שינוי חשוב. ארגון שעובד במחתרת לא יכול לבצע טבח כפי שהיה ב־7 באוקטובר".
ד"ר פלמר מוסיף כי בקרב האוכלוסייה העזתית יש קבוצה שתתמוך בחמאס בכל מצב, ומנגד יש מי שתומכים בו כי הוא מצליח. "היה בינינו ויכוח במהלך המחקר אם התבוסה צריכה להיות של חמאס או של הפלסטינים. סברתי שתחושת התבוסה צריכה להיות של הפלסטינים, שיבינו הדרך של חמאס מובילה לתבוסה. גם בגרמניה יש היום ניאו־נאציזם, אבל המיינסטרים דוחה אותם".
אם צריכה להיות תבוסה פלסטינית, איך יכול להיות אופק חיובי מדיני, שיצטייר כניצחון של חמאס?
"זה לב הדיונים", אומר פלמר, ומדגיש את החשיבות של הסירוב לקבוע מסמרות זמן ובמקום זאת להתעקש על התקדמות לפי השינוי במציאות. "בהסכם אוסלו אמרו שבעוד חמש שנים יהיה הסדר קבע, ולכן לפלסטינים לא הייתה סיבה להתאמץ", הוא מסביר, "פה זה יכול לקחת שנתיים או 15 שנה, וזה יכול גם לא לקרות. כרגע האופק החיובי נראה ברזולוציה נמוכה. יכול להיות שהוא יתבהר".
פרופ' אורבך מזכיר כי בבחירות בגרמניה ב־1954 התמודדו מפלגות נאציות, אולם רוב הציבור לא הצביע להן. ברק־קורן מציינת ש"בגרמניה נדרשו שנים כדי להגיע למצב שאפשר לקיים בחירות דמוקרטיות. קודם היו בחירות לרשויות המקומיות, ורק בהמשך בחירות לאומיות. אם לחצים מדיניים יחייבו בחירות בעזה בשלב מוקדם, לפני שהאוכלוסייה תעבור שינוי, תנאי לבחירות יהיה הוצאת חמאס כמתמודד אל מחוץ לחוק".
ברק־קורן מוסיפה כי "בעלות הברית התחילו לדבר על 'היום שאחרי' בגרמניה ויפן לפני שהביסו אותן. אבל יש כאן עניין הדרגתי – החתירה לאופק חיובי צריכה להיות אחרי תבוסה מוחלטת. היא לא סותרת או מגבילה את השמדת שלטון חמאס בלחימה. להפך, הכישלונות בעיראק ובאפגניסטן נבעו בין השאר מהניסיון להתמיר אומה תחת אש. אבל מרכיב הכרחי ביצירת שינוי חברתי בר־קיימא הוא הידיעה על אפשרות של קבלה מחודשת למשפחת העמים בתום התהליך".
פרופ' אורבך טוען כי נאומו של שר הביטחון יואב גלנט לפני כחודש, שבו שלל שלטון צבאי ישראלי בעזה, היה טעות. לדעתו, הפלסטינים חייבים לדעת שבלי תהליך של שינוי, ממשל צבאי הוא אפשרות ממשית.פרופ' ברק־קורן מסבירה את ההיגיון מאחורי דבריו: "עמדתה של ישראל מורכבת, כי היא צריכה לענות לבעלות הברית שלה, שמבחינתן האפשרות שישראל תחזור להיות כוח כובש בעזה מסומנת באזור הטאבו. ברור שישראל נתונה תחת לחצים כבדים. אנחנו חושבים, בכל הזהירות המתבקשת, שיש דרכים טובות יותר לנהל את הלחצים. האמירה במסמך היא ששלטון צבאי הוא לא הרצון הראשוני שלנו, אבל אם אין ברירה נעשה את מה שצריך".
ד"ר פלמר מוסיף כי "זה לא שלטון צבאי קצוב בזמן, אלא רק כל עוד לא מתאפשר משהו אחר. בישראל יש חשש מלחזור לבוץ הלבנוני או העזתי. ההצעה שלנו לא נמצאת באזורים האלה. אנו אומרים שאי אפשר לחזור למצב שאפשר לבצע טבח כמו 7 באוקטובר".
הוא מוסיף כי בתרבות הערבית קיימת סבלנות במובנה העמוק וההיסטורי: "יש לנו אשליה שהכול תלוי בנו. אנחנו יכולים להתמכר לשקט, אבל בצד השני יש מי שמגביר את הלהבות. ההמלצה שלנו היא להסתכל למציאות בעיניים ובלי סטופר".
