בשנים רגילות, העדה הדרוזית לובשת חג בימים אלה: תהלוכות ברחובות הראשיים של הכפרים, קישוטים צבעוניים ודוכני אוכל בכל פינה, מפגשים משפחתיים עליזים והמון בשר כבש לרגל חג הקורבן. לא השנה. בצל המלחמה בחזית הצפון ונפילתם של תשעה מבני העדה בקרבות ברצועת עזה ובגבול הלבנון, החג השנה מאופק ביותר, כמעט לא מורגש.
"אין חג השנה", מודה חסן ח'יר א־דין, תושב הכפר חורפיש, המרוחק רק 4.6 קילומטרים מגבול לבנון. "החג נפל בתקופה קשה של אובדן, שכול ומצב נפשי מדוכדך. במלחמה הארורה הזו נפלו כבר שלושה מתושבי חורפיש, ונוסף על כך איבדנו לוחם מבית־ג'ן ממש בערב החג. זה פגע מאוד באווירת החג של העדה הדרוזית כולה. גם המצב הביטחוני בחורפיש עצמה לא מאפשר להתקהל ברחובות כרגיל. התושבים מגלים הבנה ואחריות ולא יוצאים לחגוג כמו בכל שנה".
בעדה הדרוזית, חג הקורבן, "עיד אל־אדחא", הוא שיא רוחני של עשרה ימי הכנה ותפילה (חג הקורבן נחגג כידוע גם אצל המוסלמים, ומנהגיו שם שונים). "עשרת הימים האלו הם ימים קדושים מאוד, אפשר לדמות אותם לעשרת ימי תשובה שלכם", מספר חסן. "בימים האלו הח'ילווה, בית התפילה, פתוח לכולם, וגם דרוזים לא דתיים מגיעים אליו כדי לשמוע את דרשות השייח'ים". שני הימים האחרונים הסמוכים לחג קרויים בשמות מיוחדים: "אל־ואקפה אל־כבירה" ("העמידה הגדולה"), שהוא היום הצמוד לחג, ו"אל־ואקפה א־זע'ירה" ("העמידה הקטנה"), שהוא יום אחד קודם לכן.
סעיד נבואני: "אנחנו מדינה חזקה עם רוח חזקה. יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים משרתים יחד, אבל לא רואים אור בקצה המנהרה, לא רואים פתח מילוט"
"אל־ואקפה הגדולה הוא היום שמסכם את עשרת הימים", מסביר חסן. "זה יום של התבוננות וחשבון נפש שבו עומדים בפני הא־ל. בחג הקורבן עצמו נהוג לשחוט כבש, אם כי היום הרוב כבר קונים בשר בסופר. אבל הקורבן האמיתי של החג הוא לא הכבש אלא חשבון הנפש והוויתור על מאוויי החיים למען הא־ל, כדי לחיות חיים של קדושה וטהרה.
"בדרך כלל הכול תוסס ומלא חיים", מתאר חסן את חורפיש בימי חגה. "הרחובות מקושטים ומוארים, ובכל מקום אתה פוגש חברים ובני משפחה שמטיילים בכפר, קונים בדוכנים וחוגגים". שיא החג הן החפלות המשפחתיות: "כל בני המשפחה מתקבצים מכל הארץ ויושבים יחד לסעודה משותפת. חג הקורבן הוא החג המרכזי אצלנו, וכולם מחכים לו כל השנה. אבל השנה אם תסתובב בחורפיש לא תראה הרבה מזה. האווירה ברחוב היא של שגרה, אפילו פחות. יש כאן משפחות ששכלו את יקיריהן, וזה צובע את החג בצבעים של צער וכאב".
חסן הוא קרוב משפחתו של סא"ל מחמוד ח'יר א־דין ז"ל, ששירת במערך המבצעים המיוחדים של אמ"ן ונהרג במבצע סודי בחאן־יונס בשנת 2018. בשל תפקידו החסוי הוסתרו במשך ארבע שנים שמו, תמונתו, מקום קבורתו וכל פרט מידע מזהה אחר, והוא נודע רק בשם "סא"ל מ'". לאחר מותו עוטר סא"ל א־דין בצל"ש הרמטכ"ל על חלקו במבצע הסודי.
"מחמוד ז"ל היה אחד מעמודי התווך של המשפחה ושל הכפר כולו", מספר חסן. "הוא היה בחור צנוע מאוד שלא סיפר מילה על מה שהוא באמת עושה. היית יושב איתו ומשוחח על מבצע צבאי חשוב שהתפרסם בחדשות, והוא לא היה מגלה לך אפילו ברמז שהוא עצמו היה שם בראש הלוחמים. היינו קשורים וקרובים מאוד, וכאב לי מאוד לאבד אותו. לצערי הרב, מאז שמחמוד נפל איבדנו עוד הרבה חללים בני העדה, ושמחת החג מעורבת בצער על היקירים שלנו שנפלו למען המולדת".
פיח במקום זיקוקים
"בדרך כלל כבר לפני החג אפשר לשמוע זיקוקים בכפר ולהרגיש אווירה של חג ברחובות, אבל הפעם הכול מלא חששות ופחדים, והשמחה היא לא שמחה", מצטרף סעיד נבואני, מנהל בית המורשת הדרוזית שבכפר ג'וליס. "לא רואים ילדים, נשים וגברים שהולכים לבקר קרובי משפחה. לא יוצאים מהבית, בקושי שולחים הודעת חג שמח בוואטסאפ וזהו. תמיד היינו נפגשים, מסתכלים אחד לשני בעיניים, מנשקים ומחבקים, עוזרים לנזקקים. מגיע לנו לשמוח מדי פעם, אבל השנה אין חפלות ואין שמחה".
ג'וליס רחוקה 18 קילומטרים מקו העימות, אך תושביה שומעים את האזעקות והיירוטים ביישובים הסמוכים וגם סובלים מהשריפות שהתלקחו בשבועות האחרונים בעקבות ירי חיזבאללה, שריפות ש"הפיח שלהן מגיע לכל בית בכפר כמעט", כפי שמתאר נבואני.
"אתה רק פותח את החדשות, ומיד סוגר. הכול שחור משחור, אין טיפת תקווה", אומר נבואני, בוגר יחידה 8200 ולשעבר סגן מושל שכם. "כל נופל, לא משנה מאיזו עדה, הוא כמו בן משפחה שלי. אחרי שאני פותח את הרדיו בבוקר ושומע על הנופלים בקרבות, מטובי בני הארץ, אני לא מצליח להמשיך בשגרה מרוב דאגה, צער וכאב".
האמונה הדרוזית בגלגול נשמות משככת במשהו את כאב האובדן. "גם הדרוזים החילונים וגם הדתיים מאמינים שהנשמה עוברת מאדם לאדם", מסביר נבואני, שלצד עברו הקרבי המפואר הוא גם איש דת ובעל תואר שייח'. "כשמישהו נהרג או נפטר, הנשמה שלו עוברת לגוף חדש, וכך שוב ושוב עד קץ הימים, אז נעמוד כולנו יחד ונתחשבן על כל הגלגולים שעברנו. אנחנו מאמינים שהגלגול הוא לא אירוע חד־פעמי, אלא תהליך מתמשך שאותו עוברות הנשמות שהיו קיימות מאז ומתמיד. לפי הדת שלנו, א־לוהים ברא את העולם בציווי אחד, 'קון ויקון', כלומר, 'אהיה ויהיה', ואז העולם נברא, קודם הנשמות ואז הגופים, ומאז העולם מתגלגל. לכן, אגב, אין לדרוזים יום מנוחה שבועי כי אנחנו מאמינים שא־לוהים לא נח אלא שומר על העולם ומקיים אותו". לדברי נבואני, הנשמות אינן מכירות בגבולות מדיניים: "פעם הייתי בסוריה, אחר כך באוסטרליה, היום אני בישראל, ומי יודע היכן תיוולד הנשמה שלי בעתיד".
בסמה הנו, תושבת ג'וליס, חשה גם היא שהחג השנה עצוב במיוחד. "אמנם היו אירועי חג בכפר, אבל הם לא היו מושקעים וחגיגיים כמו בשנים קודמות. קיימו אותם בעיקר בשביל הילדים, כדי שתהיה להם קצת הרגשה טובה בכל התקופה הקשה הזאת. עד עכשיו לא היו אצלנו אזעקות או נפילות, ברוך השם, אבל כל יום אנחנו שומעים פיצוצים חזקים. כמו כולם, גם אנחנו חיים בחוסר ודאות. אף אחד לא יודע מה יהיה, וכולם חוששים מהסלמה מול חיזבאללה".
החשש ממלחמה עצימה הוא שיחת היום גם בשולחן החג: "בכל פעם שבאים אליי אורחים, כולם מדברים על המלחמה וזה משפיע לרעה על תחושת החג. אנחנו חיים את המלחמה כל יום וכל שעה, ובכל זאת כולם שואלים מתי תתחיל המלחמה האמיתית בצפון. אנחנו אמורים לחגוג, אבל מדברים על המלחמה. גם הנפילה של החלל האחרון בערב החג הכאיבה קשות לכולנו".
הנו מכירה את השכול מקרוב. בעלה, רס"ר במיל' מרסל ח'יר ז"ל, נפצע בפעילות מבצעית בשומרון בשנת 2002 ונכנס לתרדמת. בנם היחיד, נור, נולד ארבעה חודשים לאחר פציעתו הקשה של האב. 13 שנים לאחר מכן מת ח'יר. "בכל פעם ששומעים על חלל שנפל, אני נזכרת מחדש ברגע הנורא של נפילת בעלי. לצערי אני יודעת מקרוב מה מרגישות משפחות הנופלים, וזה כאב שאני לא מאחלת לאף אחד, לא לאוהב ולא לאויב".
למרות השכול שפקד את המשפחה, הבן נור התגייס לצבא ושירת כלוחם שריון. הוא גם התנדב לשירות מילואים בעזה עם פרוץ המלחמה, והשתחרר רק לאחרונה.
בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות הדליקה בסמה הנו את משואת הנתינה, יחד עם חמש נשים ישראליות נוספות. מדי שבוע היא מקדישה מזמנה לבישול מאות מנות מזון ללוחמים בשטח ולמשפחות מפונים מגבול הצפון. כדי שכולם יוכלו ליהנות ממטעמי המטבח הדרוזי הכשירה הנו את המסעדה שלה, "מסעדת נור", והפכה אותה למסעדה הדרוזית הכשרה הראשונה בעולם.
מפחדים לדבר ערבית
מאז הקמת המדינה איבדה העדה הדרוזית כ־500 מבניה במערכות ישראל ובמלחמה בטרור. זהו שיעור גבוה ביחס למספרם של הדרוזים בישראל, כ־152 אלף, שמהווים לא יותר מ־1.4% מכלל משקי הבית במדינה. כאמור, במלחמה הנוכחית לבדה נפלו תשעה מבני העדה. האחרון שבהם, סגן וסים מחמוד ז"ל, נהרג בשבת שעברה, באסון הנגמ"ש שבו נפגעו לוחמי גדוד ההנדסה הקרבית 601.
"אנחנו מגדלים את הבנים שלנו לאהבת הארץ והמולדת ועזרנו לעם היהודי עוד לפני 48', עוד מימי הנביא יתרו", אומר סעיד נבואני. "אנחנו מבקשים טובה תחת טובה, שנהיה שווים. שוויון הוא לא מילת גנאי. אסור שחוק קמיניץ יימשך ושחוק הלאום יישאר על כנו, וחייבים להילחם בפשיעה יום־יום.
"צריך שיהיה שלום אמת במזרח התיכון, שנסתכל זה על זה באהבה וידידות ולא נראה כל ערבי כאויב. יש המון חיילים ערבים שמשרתים, ויש המון אבדות מכל המגזרים בחברה הערבית. אסור להסתכל על כל דובר ערבית בצורה מכלילה. אדם שפוגע בביטחון המדינה צריך להיענש, אבל אסור לראות כל דובר ערבית כאויב. גם יהודי ארצות ערב אוהבים את השפה הערבית ומדברים בה. זו שפה עשירה ויפה. לצערי, היום אנשים מפחדים לדבר ערבית בישראל, כמו שיהודים מפחדים לדבר עברית בחו"ל.
"אנחנו מדינה חזקה עם רוח חזקה, גם בבניה וגם בעדותיה. יהודים, בדואים, צ'רקסים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים משרתים יחד, אבל לא רואים אור בקצה המנהרה, לא רואים פתח מילוט. אנחנו מרגישים שהטבעת הולכת וחונקת אותנו, וזה לא טוב לנו. בנינו יחד את המדינה ואנחנו חייבים לחזק אותה. לצערי, יש יותר מדי פילוג לא בריא שמסכן אותנו. צריך לתקן את זה.
לדברי נבואני, "חג הקורבן הוא חג הסלחנות והנתינה. אנחנו חייבים לסלוח זה לזה ולתת יד, כדי להמשיך לשגשג יחד. פעם כל עמי האזור קינאו בנו, כל ההייטק יצא מפה, אבל עכשיו המצב מייאש. שמונה חודשים של לחימה, ואנחנו עדיין מדשדשים. כבשנו כמעט את כל עזה. מה השלב הבא, לכבוש את סיני או את עיראק? לא נוכל לכבוש את כל המזרח התיכון. אנחנו מדינה קטנה שזקוקה לסיוע בינלאומי.
"כמזרחן אני יודע שבמזרח התיכון אפשר לקנות את הלבבות באמצעות כבוד ומילה טובה. לצערי, הקברניטים שלנו לא מבינים את הלב והנשמה של תושבי המזרח התיכון. במזרח התיכון, כשאתה אוכל בבית האויב שלך והוא נותן לך לחם עם מלח, אתה בן בית אצלו. מי דמיין שנשיא מצרים סאדאת יבוא לכנסת? מי חשב שחוסיין מלך ירדן יבוא להשתחוות בפני משפחות ההרוגים בפיגוע בנהריים? הכול עניין של כבוד. חוסר ההבנה של המזרח התיכון פוגע בנו. אנחנו אוכלים את הדייסה שאנחנו מבשלים".
גם חסן, איש חורפיש, מבקש להעביר מסר לקוראים: "לצערי יש יהודים שלא יודעים מה זה דרוזים, והממשק היחיד שלהם עם הדרוזים הוא בצבא במקרה הטוב, וגם זה רק אם אותו יהודי משרת ביחידה לוחמת. אם יהודי משרת באיזה מקום בקריה, הוא כנראה לעולם לא יכיר דרוזים. הבן שלי אמור להתגייס באוגוסט, וכשישבנו לאחרונה עם כמה הורים של מתגייסים גילינו שלרבים מאיתנו יש בטן מלאה. אין יותר יקר מלהקריב את הבן שלך למען הדגל והמולדת, אבל אם בסופו של יום אתה שולח את הבן לצבא וכשאתה חוזר הביתה אתה פוגש מדיניות של אפליה כלפי דרוזים – זה כואב".
הנו, לעומת זאת, מעדיפה להדגיש את החיבור בין העדות: "כולנו באותה סירה, ומחובתנו להגן על המדינה שלנו. אמנם כאלמנת צה"ל שילמתי מחיר כבד מאוד, אבל אין לנו ארץ אחרת ואנחנו חייבים להמשיך להגן על המדינה שלנו. חיזבאללה וחמאס לא יצליחו להפריד בינינו. אחרי המלחמה אני מקווה שהכול יחזור להיות כמו שהיה, ושנוכל לחגוג יחד את העצמאות האמיתית של המדינה שלנו, ולחוות את השלום כמו שחווינו את המלחמה. כולנו צריכים את זה".
