האם ידיעה עיתונאית אחת, שהייתה זוכה לתהודה התקשורתית הנכונה, הייתה עשויה לחשוף את שיחות אוסלו באיבן ולשנות את מהלך ההיסטוריה? בימים אלה מציינת התקשורת הישראלית, ו'מקור ראשון' בתוכה, 25 שנה להסכם אוסלו. ומכיוון שהימים ימי בין כסה לעשור, זו ההזדמנות לעשות גם חשבון נפש עיתונאי ולשאול מה באמת ידעה הצמרת העיתונאית בזמן אמת על אוסלו. אחת השאלות המסקרנות בהקשר הזה היא כיצד קרה שדווקא הכתב לענייני ערבים של עיתון קטנטן ודל־תפוצה ואמצעים היה האיש שחשף את המגעים החשאיים, מדוע בחרה הברנז'ה להתעלם מן המידע המסעיר ואיזה מחיר אנו משלמים על כך מאז.
האיש שיכול להשיב לשאלה הזו הוא המזרחן והפרשן פנחס ענברי, אז כתב עיתון 'על המשמר' לענייני ערבים, והיום יועץ וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
תמונת התקשורת בראשית שנות התשעים הייתה שונה מאוד מהיום. בכיפה משלו אז 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב' רחבי־התפוצה. לצדם היו 'הארץ' שכבר אז התהדר בקושאן על אינטלקטואליות תקשורתית, ועיתון 'דבר' שניהל יחסי אהבה־שנאה עם מפלגת העבודה. משמאל לארבעת ענקי התקשורת הללו ניצב ביטאון הקיבוצים 'על המשמר'. אף שבין עובדיו היו טובי הכותבים בישראל, סבל העיתון מדימום כרוני בקוראים ובמזומנים גם יחד. ובכל זאת, ידיעת הזהב שחשפה את שיחות אוסלו הגיעה דווקא ממנו.
1993 הייתה שנה סוערת בקנה מידה מקומי ובינלאומי. בינואר קם האיחוד האירופי, ובישראל התפרסמה הקלטת הלוהטת של בנימין נתניהו, אז מתמודד לראשות הליכוד. בפברואר בוצע הניסיון הראשון של אל־קאעידה לפוצץ את מגדלי התאומים בניו־יורק, ובמארס נבחר עזר ויצמן לנשיא. באפריל נחנך מוזיאון השואה בוושינגטון, ובמאי הכריזה אריתריאה על עצמאות מאתיופיה. ביולי זיכה בית המשפט העליון את ג'ון דמיאניוק. ב־20 באוגוסט נחתם בחשאי הסכם בראשי תיבות בין ישראל לאש"ף, ובספטמבר נערך טקס החתימה הרשמי על מדשאת הבית הלבן.
אבל כבר בסוף אפריל, שלושה חודשים וחצי קודם לכן, כשהמגעים באוסלו היו עדיין בשלב שברירי מאוד, התפרסמה בעמוד הראשון של 'על המשמר' ידיעה של פנחס ענברי. הוא ציטט בה מקורות שלפיהם "אנשי משרד החוץ קיימו מגעים בלתי רשמיים עם אנשי קבוצת אבו־מאזן באש"ף". ידיעה מרעישה, תקדימית, שאמורה הייתה להרעיד כאן את אמות הספים.
ענברי היה זהיר. הוא טרח להדגיש כי אותם מקורות הקלו ראש בחשיבות המגעים הללו, וציינו בפניו כי "ראש הממשלה יצחק רבין אמנם יודע עליהם, אבל ממשיך להעניק חשיבות עליונה רק למסלול השיחות עם וושינגטון". במקביל הגיע אישור על עצם קיומן של השיחות לא רק מהצד הישראלי, אלא גם מהצד הפלסטיני. "ראש המשלחת הפלסטינית, חיידר עבד א־שאפי, אישר אתמול כי היו מגעים בין ישראל לבין גורמים באש"ף בווינה ובנורווגיה, אבל הדגיש כי הם לא היו בבחינת צינור אלטרנטיבי לשיחות בוושינגטון, אלא ניסיון פלשתיני להבין טוב יותר את עמדות ישראל", כתב ענברי.
מקבילים נפגשים
בשורה התחתונה, שני הצדדים אישרו את דבר קיומו של המסלול האלטרנטיבי החשאי באוסלו. אבל, כמו בכל שקר טוב, הם השתמשו בעובדות כדי לייצר תמונה כאילו שיחות וושינגטון הן הדבר האמיתי, והמגעים החשאיים בבירת נורבגיה אינם אלא עניין שולי.
לא היה שקר גדול מזה. "ערב החתימה על אוסלו התנהלו המגעים עם הפלסטינים בשני מישורים נפרדים", אומר היום ענברי. "המישור הגלוי היו שיחות וושינגטון. בראש המשלחת שהוקמה בעקבות ועידת מדריד עמד אז הד"ר חיידר עבד א־שאפי העזתי, וסגנו הבלתי רשמי היה פייסל חוסייני הירושלמי. אבל יאסר ערפאת מאוד לא אהב את העובדה שצוות המשא ומתן המדיני הפלסטיני מנהל שיחות בוושינגטון. היו לו סיבות טובות לחשוש. מעמדו הבינלאומי של אש"ף היה אז בשפל המדרגה. תמיכתו בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה הייתה הרת אסון. ערפאת הוכרז כפרסונה נון־גראטה במדינות רבות, הסיוע הבינלאומי לאש"ף נפסק כמעט לחלוטין, והארגון נכנס למשבר כלכלי עמוק.
"זמן קצר לפני שפרסמתי את הידיעה ב'על המשמר'", משחזר ענברי, "הצטרפתי לביקור של משלחת אנשי שמאל קטנה בתוניס. פגשנו שם שורה של בכירי פת"ח ובהם מרואן ברגותי, מחמוד אל־עלול, נאסר אל־קידווה ועבאס זאכי. אגב, כולם היו חיות לילה. הם ישנו ביום ועבדו בלילה. בדיעבד, הביקור עזר לי להבין ולקבל נכון את הרקע לשיחות אוסלו.
"המשבר הכלכלי העמוק של אש"ף היה גלוי לעין. משרדי הארגון היו בתהליך סגירה. הם ישבו שם אחד לשני על הראש, והייתה אוירה של סוף עונה. לכן כאשר הוגי אוסלו, רון פונדק ויאיר הירשפלד, פנו לאש"ף במהלך 1992 בהצעה למשא ומתן חשאי, ערפאת קפץ על המציאה. ומאותו רגע הוא גם עשה ככל יכולתו לתקוע את השיחות שהתנהלו במסלול הרשמי. ערפאת חשש אז שרוצים להביא לכך שהמשלחת הפלסטינית בוושינגטון תייצג את הפלסטינים כולם, ואש"ף כארגון יבוטל. את כל הוויתורים שהוא אסר על חיידר עבד א־שאפי ופייסל חוסייני לבצע במסגרת תפקידם כראשי המשלחת הפלסטינית הרשמית בוושינגטון, הוא נתן במסלול החשאי לפונדק והירשפלד באוסלו. וכך, בעוד המשא ומתן באוסלו עלה מדרגה אחר מדרגה, השיחות בוושינגטון נתקעו".
באותם ימים שימש האוריינט האוס, בשכונת באב א־זהרה בירושלים, מוקד הפעילות הפוליטית, התרבותית והחברתית הפלסטינית במזרח ירושלים. עיתונאים מכל העולם ואנשי שמאל ישראלים היו מבקרים תכופות במקום. נערכו שם מפגשים וקונצרטים, ונביל שעת' אפילו התחתן שם. פייסל חוסייני, שניהל את המקום ביד רמה, היה גם מבכירי המשלחת הפלסטינית לוושינגטון. "ראש המשלחת היה אמנם הדוקטור חיידר עבד א־שאפי", אומר ענברי, "אבל כולם ידעו שחוסייני הוא סגנו הבלתי רשמי. בפועל שניהם ניהלו את המשלחת.
"באחד מימי אפריל", ממשיך ענברי, "סרתי לביקור באוריינט האוס. מכר פלסטיני, איש מחלקת קשרי החוץ של האוריינט, אמר לי 'בוא'. כשהגעתי, נכנסנו לחדר. האיש, שהיום הוא מבכירי הסגל הדיפלומטי של אש"ף, סגר אחריו את הדלת ואמר לי: 'שמע, באוסלו מתנהלות שיחות בין אנשי פרס לאנשי אבו־מאזן, והם עוקפים אותנו'. מבחינתי זו הייתה סנסציה. העיקרון אז היה שלא מדברים עם אש"ף, והנה ערוץ חשאי של שיחות עם אש"ף באוסלו עוקף את השיחות הרשמיות בוושינגטון. לימים סיפרתי על כך ליוסי ביילין, שהיה אז סגן שר החוץ וניהל את השיחות באוסלו. הוא נדהם. אבל איך ידעו, שאל, זה היה חסוי לגמרי. אין לי מושג, עניתי. אני רק יכול להעריך שהביטחון הנורווגי דיווח כנראה לביטחון הישראלי".
מסך עשן
"מהאוריינט האוס המשכתי למלון אל־וטן הסמוך, שם פגשתי את א־שאפי", מתאר ענברי. "הכרתי אותו היטב. הוא היה קומוניסט עזתי קשוח ודוגמטי, אבל איש טוב. ערפאת מינה אותו לראש המשלחת בוושינגטון מתוך כוונה שהדוגמטיות שלו תמנע כל פשרה והשיחות ייתקעו. שאלתי אותו ישירות על השיחות באוסלו. הוא אישר באוזניי שמתנהלות שיחות כאלו, אך ניסה להמעיט בחשיבותן. יש מגעים בווינה ובנורווגיה, אמר לי, בניסיון להבין יותר טוב את דרישות הצד הישראלי. אינני יודע אם ידע על השיחות, או רק ניסה ליצור באוזניי רושם שהוא יודע. אבל דבר אחד היה ברור לכל אורך הדרך: בין אש"ף לאנשי המשלחת הפלסטינית לוושינגטון נפערה תהום. אנשי המשלחת היו משוכנעים שערפאת ימכור את תושבי השטחים תמורת זכות השיבה, וכך היה. הם גם תיעבו אותו ברמה האישית.
"חמוש במידע מהאוריינט האוס ומהמפגש עם א־שאפי שבתי למערכת 'על המשמר'. התקשרתי למקורותיי במשרד הביטחון וניסיתי להצליב מולם מה באמת מתרחש ולהבין האם מה ששמעתי נכון. התשובה הייתה: זה לא הדבר היחידי. עוד הרבה שלדים יֵצאו מהארון. הסקתי מכך שהמידע אמיתי. אם כן, אמרתי למקור שלי, אתה מאשר. תשובתו הייתה: 'תבין מה שתבין'. קיבלתי את תשובתו כאישור והחלטתי לפרסם. ב'על המשמר' הבינו מיד את חשיבות העניין, והידיעה התפרסמה בעמוד הראשון. לכאורה, בעקבות הידיעה צריך היה להגיע צונאמי של פולו־אפ. אבל הברנז'ה התעלמה מהידיעה. לגמרי.
"לימים אמר לי אחד מעוזריו של אורי סביר שהידיעה ב'על המשמר' סיכנה את המשך השיחות באוסלו. אם הידיעה הייתה זוכה להד תקשורתי ולא עוברת מתחת לרדאר, היו קמים כל המתנגדים משמאל ומימין והשיחות היו מתפוצצות".
שלושה חודשים אחרי, כשאוסלו כבר היה עובדה מוגמרת, שב ענברי לאוריינט האוס. "חלפתי על פני חדרו של פייסל חוסייני. האיש הזה, שתמיד היה מוקף אנשים, ישב בודד לגמרי בחדר הגדול והריק, עזוב לנפשו. בעיניו עמדו דמעות. הוא לא בכה, אבל נראה כמי שחרב עליו עולמו. הוא היה בכיר המשלחת לוושינגטון. הייתה לו הזדמנות לחתום על הסכם עם ישראל ללא אש"ף, והוא החמיץ אותה. הוא לא העז. ייתכן שהעריך שישראל לעולם לא תלך עם אש"ף, וטעה. זו הייתה המכה הגדולה ביותר מבחינתו. אבל לא מן הנמנע שגם הפחד מפני ערפאת הביס אותו והוא התקפל".
בפרספקטיבה של 25 שנים, שאלתי השבוע את ענברי, מדוע ידיעת הזהב שלך לא קיבלה את היחס הנכון? האם הייתה זו הקונספציה ששלטה אז, שלא מדברים עם אש"ף, שגרמה לדיסוננס קוגניטיבי תקשורתי? או אולי צרות העין ותרבות ההתעלמות מהסקופים של האחר? ושמא יחסי הקרבה של הצמרת העיתונאית, שאכלה מכף ידו של השלטון, מנעו ממנה לעשות את הדבר הנכון? או שאולי היה כאן תהליך אקטיבי של מיסוך והעברת חצאי אמיתות ושקרים לתקשורת, שגרמו לידיעה לגווע?
כל התשובות נכונות, השיב ענברי.
