דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית לשעבר, הורשע בשבוע שעבר בפלילים – ראשון הנשיאים בתולדות ארה"ב שהורשעו בדין. יריביו מיהרו להכריז שהמשפט היה הוגן ו"לפי הספר"; תומכיו טוענים שמדובר ב"ציד מכשפות" ורדיפה אישית. אם טראמפ לא היה מועמד פוליטי, הם אומרים, המשפט מעולם לא היה מתקיים.
הוויכוח בין הצדדים הוא תזכורת למקום המורכב של בתי המשפט והשופטים בתוך המערכת הפוליטית. בפוליטיקה הכול אינטרסים, אך בתי המשפט אמורים לייצג אמת מידה אובייקטיבית, ולפעול לפי שיקולים מוגדרים מראש שאינם מוטים לצד כזה או אחר. הדבר מעודד אמון ושיתוף פעולה בין חלקי החברה, באמונה שמחלוקות ייפתרו לפי כללים ידועים מראש.
ניקולו מַקְיַאוֶולִי, ההוגה הפלורנטיני בן המאה ה־15, הסביר זאת בספרו "דיונים", בחלק העוסק בחשיבות של הגשת תביעות וכתבי אישום נגד אזרחים. לדעת מקיאוולי, יכולתה של חברה להעניש יחידים דרך מנגנון משפטי מוסכם מונעת מלחמות פנימיות. החברה מענישה כך את מי שפוגע בה, אך בלי לעורר את הפחד שיוצר כוח שרירותי. האדם מובא בפני שופט, וכך יכול להציג את טענותיו; הוא יימצא אשם רק אם יתברר שהפר את החוקים הידועים והקיימים.
בהיעדר מנגנון משפטי כזה, לא תהיה לחברה ברירה אלא לפעול בהתאם לשיקול הדעת הנסיבתי ולפי מאזן הכוחות הפוליטי הנתון. פוליטיקאי שנוא ייענש בידי יריביו, רק משום שחסרה לו התמיכה העממית שתאפשר לגזור עליהם גורל דומה. החברה כולה תידרדר למאבק בין סיעות, שבו כל סיעה תנסה לצבור כוח כדי להגן על עצמה – ובדרך, לפגוע באחרות.
מקיאוולי נולד כאמור בפירנצה; הוא ידע, מניסיון, שכוח שרירותי יכול לפעול גם דרך מנגנון משפטי מסודר לכאורה. ב־1433, 36 שנה לפני לידתו של מקיאוולי, הואשם קוזימו מדיצ'י, האיש שהפך את משפחת מדיצ'י למשפחה החזקה בפירנצה, בניצול המצוקה הפיננסית של העיר. במשפטו נטען שהוא בכוונת מכוון האריך את המלחמות שניהלה פירנצה, כדי להגדיל את חובותיה וכך לספק לה הלוואות גדולות, בריבית גבוהה, שיעשירו את קופתו שלו. קוזימו התעשר על חשבון אנשי העיר; התביעה רצתה עונש יחיד: מוות.
האם קוזימו התעשר מן ההלוואות שנתן? כן. האם האריך את המלחמה בכוונה? קשה להגיד. פירנצה נוהלה בידי ממשלה, שאפשר להמשילה לקבינט שלנו – לא היה בממשלה הזאת מנהיג ברור, שהאינטרס שלו לבדו יכול לקבוע את המדיניות. להאשמת קוזימו באחריות הבלעדית להארכת מלחמות הרפובליקה היה בסיס ראייתי חלש. אבל זה לא מה שעניין את התביעה. תובעיו של קוזימו היו יריביו, בני ממשפחת אלביצי. הם לא בחלו בשימוש במנגנון המשפטי של הרפובליקה כדי לנסות לחסל את קוזימו, פשוטו כמשמעו.
ראשו של קוזימו שרד רק הודות לבעלי בריתו בממשלה, ובגלל השוחד הרב ששולם ליריביו. בסופו של דבר בית המשפט המתיק את עונשו מגזר דין מוות לגלות, והוא גורש מפירנצה באוקטובר 1433. חוויית המשפט לימדה את קוזימו שאי אפשר לסמוך על חוקי העיר שיגנו עליו ועל בני ביתו מפני יריביו. אם הוא רוצה לשמור על חייו – עליו להשתלט על פירנצה, וליטול את כל מושכות הכוח בה. וההשתלטות אכן באה, בהפיכה שהוביל קוזימו ב־1434.
הסיפור הזה הוא תמרור אזהרה לכל הליך משפטי־פוליטי בימינו. העמדת פוליטיקאי לדין היא בהכרח אירוע פוליטי. השאלה היא אם המשפט מתנהל על בסיס הליך תקין, שקוף ואובייקטיבי באופן מובהק וברור לכול – או שמא זהותו של האדם הופכת לשיקול. האם הנאשם עצמו יכול להאמין שהוא הועמד לדין בגלל עבירה על החוק, ולא בגלל מי שהוא?
ההרשעה של טראמפ באמריקה היא מבחן לשני הצדדים היריבים. אם טראמפ יציג את משפטו כ"ציד מכשפות", הוא יעודד את התפיסה שמערכת המשפט הפכה לכלי פוליטי בידי יריביו. גם אם ביידן ידגיש את ההרשעה במהלך מסע הבחירות שלו, הוא יחזק את אותו הטיעון – ואת התפיסה הציבורית שהמשפט הוא מהלך פוליטי. ביידן אולי יניע חלק מהבוחרים להעדיף אותו על פני הנשיא לשעבר המורשע, אך האם הוא מוכן לשלם את המחיר – פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט האמריקנית?
