לפני כמעט מאה שנה קבעה הסופרת וירג'יניה וולף, באופן מהפכני אז, כי נשים זקוקות ל"חדר משלהן" כדי שתוכלנה לעסוק בכתיבה ויצירה. כך ממש, אומרת הרבנית רחלי שפרכר־פרנקל, כל אישה זקוקה עכשיו גם לבית מדרש משלה. כזה שתוכל לצלול בו ללימוד לשם לימוד, נקי מכל אג'נדה. "ואג'נדות זו לא מילה גסה מבחינתי. אבל אחד התפקידים הכי חשובים לי ב'מתן', בתכנית 'הלכתא', הוא להגן עליה מכל מיני תחומים שאינם קשורים במישרין לתורה. תנו ללמוד, פשוט ללמוד", היא אומרת בשיחה שאנחנו מקיימות רגע לפני חג מתן תורה.
זה אפשרי?
"יש לזה מחירים, ואני מקווה שהצלחנו. יש לנשים בתי מדרש נהדרים אחרים, חלקם מקדמים משימות חברתיות, חלקם מקומות שמחנכים וגם נותנים תכנים נוספים. זה מצוין. המרחב במתן לא כזה. הוא לא שואל איך את מתלבשת, או איזה תת־ז'אנר של דתייה את. יש אצלנו נשים חרדיות, יש נשים שלא מגדירות את עצמן כדתיות – לא רבות, אבל יש. זה פשוט מרחב שנשים באות אליו כמו שהן, ללמוד בו תורה".
הגיעו אלייך השנה שאלות שלא נתקלת בהן קודם?
"כן. קודם כול בתחום של טהרת המשפחה היו דברים פסיכיים. שאלות של חזית. יחד עם כל העולם הרבני, התמודדנו עם סיפורים כמו זוג שהתחתן, הוא הצליח להגיע מהצבא אחת לארבעה שבועות והיא תמיד הייתה אסורה. או האם מותר חיבוק כשאת נפרדת ממנו ולא יודעת אם ובאיזו צורה תראי אותו בפעם הבאה. הנסיבות היו כל כך מוקצנות. ההיסטוריה היהודית ארוכה ומלאת קיצוניות, אבל השנה היו בהחלט הרבה מצבים ייחודיים שהתבקשה עבורם התייחסות מעמיקה, ואם אפשר – למצוא פתרון. או שאלות בתחומים של אבלים, כל סיפור עם המורכבויות שלו. וגם שיח אמוני.
"השפה שלי היא שפה של תורה, והרבה פעמים מה שנותן את המילים והמשמעות וההקשר, זה להכניס את זה לשיח של תורה. לימוד משפיע באופן אמיתי על החוויה, זה לא פלסטר. עצם ההבנה שהמפעל שלנו כאן בארץ ישראל הוא לא תמיד בקו ישיר כלפי מעלה, יש בו נפילות ויש בו נקודות שהן טרגיות מאוד. יש סביב זה המון שיח של אמונה, של ביטחון, של תקווה".
שאלת הכינוי, התואר, שמקבלות הבוגרות, עדיין רלוונטית?
"רובן מכונות 'הרבנית'. אני חושבת שקצת עברנו כבר את השלב הזה. בארץ עברנו אותו בצורה מתונה. באמריקה שברו את הראש על הכותרות והטייטלים, כי יש שם תרבות שמדגישה טייטלים וגם משכורות שקשורות לכך. לכל קהילה רצינית שם יש כמה משרות, וכל טייטל מגיע עם המשכורת. אז יש סוג של מתח בעניין הזה, סביב המתח הכללי עם העולם הקונסרבטיבי והרפורמי. בארץ זה קיים הרבה פחות.
"לי תמיד עדיף שקוראים לי רחלי, אבל אם מישהו מתעקש, אז בסדר, שיוסיף הרבנית. כשמזמינים אותך כדי לשמוע ממך, פחות חשוב מהו התואר. עם זאת, אף אחד מאיתנו כבר לא אוהב לראות למשל הזמנה לאירוע תורני, שבו ינאמו הרב הזה, הרב הזה, הרב הזה, ו'הגברת'. מי שמלמדות ועומדות בראש תוכניות, התרגלו להיקרא 'הרבנית'".
אולי רבניות מסוג אחר, כמו הרבנית ימימה מזרחי, גם הן נרמלו את התואר.
"היא תלמידת חכמים מופלגת, להיות בליגה שלה זה כבוד. הקבוצה שאני מדברת עליה עוסקת בהלכה, אבל מישהי שעוסקת בחסידות או בתנ"ך ולמדת ממנה תורה הרבה, אין סיבה בעולם שלא תקראי לה בתואר הזה. אני גם מכירה הרבה גברים שלא עוסקים בפסיקת הלכה, ובכל זאת אף אחד לא מהסס לקרוא להם 'הרב'".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במוסף "שבת"
