ספרד, אירלנד ונורווגיה הצהירו הבוקר (ד') כי הן מכירות במדינה פלסטינית. נורווגיה אף הגדילה לעשות כשהודיעה כי היא מתכננת לשדרג את הנציגות שלה בגדה המערבית לשגרירות.
בתגובה לכך, שגרירי ישראל בשלוש המדינות זומנו ארצה להתייעצות. בישראל לא קיבלו את ההצהרה בהפתעה, משום שכבר בסוף החודש שעבר נודע שאירלנד, ספרד ונורווגיה, לצד בלגיה ומלטה מתכוונות להכיר במדינה פלסטינית בזמן הקרוב.
אך השאלה שצריכה להישאל, היא מהי המשמעות של ההכרה במדינה פלסטינית? האם מדובר בעניין הצהרתי גרידא או שיש לו גם משמעות אופרטיבית? כיצד צריכה ישראל לפעול בעניין?
בין ההכרה ב"פלסטין" להסכמי אברהם
נתחיל מהסוף, על פניו הכרה במדינה פלסטינית היא דקלרטיבית בלבד ואינה פוגעת בישראל, לפחות לא באופן ישיר.
עם זאת, ב-10 במאי קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה שהתקבלה ברוב גדול בדבר שדרוג מעמדם של הפלסטינים, להם מעמד של מדינה משקיפה, כך שיקבלו זכויות הדומות לאלו של מדינה חברה. הדבר התרחש לאחר שהחלטה דומה במועצת הביטחון נדחתה רק בשל וטו אמריקני. למרות הווטו, אך לפני יומיים חזר נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, על עמדתו ביחס לסכסוך ואמר כי "פתרון שתי מדינות הוא הפתרון היחיד".
במידה מסוימת, ההכרה במדינה פלסטינית היא מעין מקבילה להסכמי הנורמליזציה של ישראל עם העולם הערבי. יש להניח שהסכמי הנורמליזציה אומנם תורמים לישראל ברובד הכלכלי הישיר יותר מאשר ההכרה במדינה פלסטינית תורמת לפלסטינים, אך החלק הדומה הוא אפקט הדומינו.
מלבד האימפקט החיובי הטמון בהסדר עם כל מדינה בפני עצמה, התקווה בישראל היא שכל מדינה שמתחילה לקיים איתנו יחסים מקדמת את ההסדר עם המדינה הבאה, וככל שהגל גובר כך גם עולה הלגיטימציה של ישראל בעולם, מה שבסוף עשוי להגיע גם לשכנינו. יש להניח, למשל, שאילולא הסכמי אברהם, סעודיה לא הייתה מרגישה בנוח להיות המדינה הראשונה שמנרמלת את יחסיה עם ישראל.
התקווה הפלסטינית דומה. הנה הצטרפו להן שלוש מדינות אירופיות למחנה הפלסטיני, שתיים מהן, אירלנד וספרד, חברות באיחוד האירופי.
כשעיתונאי מערבי שאת זהותו איני זוכר שאל את ערפאת מדוע פוצץ את השיחות בקמפ דייויד ובמקום לתת הצעה נגדית להצעה הנדיבה מאוד גם כך של ברק – שכללה למעלה מ-90% מהדרישה של ערפאת – ובמקום זאת פתח באינתיפאדה, הוא סיפק תשובה מעניינת. ערפאת אמר שאחד ההבדלים הבולטים בין התפיסה המערבית לערבית היא מושג הזמן. "לנו יש זמן", הוא אמר, "זה יכול לקחת עשרות שנים או מאות שנים, אבל בסוף אנחנו נקבל את הכל".
בתקופה זו, כשהמנייה הישראלית נמצאת בשפל, הכרה גוברת במדינה פלסטינית מציבה את ישראל במקום בעייתי אף יותר. האם ההכרה של אירלנד, נורווגיה וספרד במדינה פלסטינית מהווה תחילתו של גל שיסחוף לבסוף את אירופה ואולי אחריהן גם את ארה"ב, עד שלישראל לא תהיה ברירה אלא להכיר במדינה פלסטינית בעצמה?
תפיסת הזמן של הפלסטינים לא השתנתה והם גם לא נטשו את המקסימליזם הטריטוריאלי של ערפאת. הם יכולים לחכות שנים, אבל בראייתם העיקר שהמטרה תושג בסוף.
לא גזרת גורל
התרחיש האופציונלי העגום הזה לא צריך לשבור את רוחנו. בסופו של דבר מדובר בצעד שבשלב הראשון הוא כולו דקלרטיבי ואין בו כל פגיעה בישראל.
אפקט הדומינו המדיני אינו גזרת גורל, הוא תהליך שגם אם יתממש – צפוי לקחת זמן. את הזמן הזה, קברניטי המדינה יכולים וצריכים לנצל כדי לרומם את מעמדה של ישראל בעולם מחד ולשים מקלות בגלגלים של הלגיטימציה בפלסטינים מאידך. שיקום רציני של מערך ההסברה והתמקדות בחשיפת פרצופה האמיתי של הרשות הפלסטינית והפת"ח יכולים להיות צעדים ראשונים טובים בכיוון.
