אני מתלווה אל איילת שקד, שרת המשפטים והפנים לשעבר, בדרך למפגש עם שרה וַספִּי ועם בתה, ורד וספי־צברי. האם והבת שתיהן אימהות שכולות לחללי צה"ל, שתיהן מכירות גם את יגון ההתאלמנות. שרה איבדה את בעלה יואב במלחמת יום הכיפורים, ואת בנה ארנון במלחמת לבנון הראשונה. אחיינה, בן דודה ובנו של יעקב, בעלה השני, נהרגו אף הם בעת שירותם הצבאי. לפני קצת פחות מחצי שנה השכול הכה שוב בעוצמה, כשהנכד ארנון בנבניסטי, בנה של ורד, נפל בעזה. אביו, בעלה הראשון של ורד, מת לפני כמה שנים מסיבוך רפואי.
מושבה קסומה וציורית יסוד־המעלה. אחרי נסיעה בשבילים מתפתלים אנחנו מגיעות אל ביתה של שרה, בת 84, מוותיקות המקום. היא נינתו של חכם שלמה מזרחי, מהחקלאים הראשונים בעמק החולה, בת לחקלאים שהמשיכו את המורשת. לאחר שנישאה ליואב וספי עברו להתגורר בקיבוץ נחל־עוז, שם היא שימשה כאחות. בתקופת מלחמת ההתשה חזרה המשפחה הצעירה ליסוד־המעלה.
בכניסה לבית מתנופף דגל של חטיבת גבעתי. הסגול בולט על רקע הפרחים הצהובים בתיאום מרהיב של צבעים משלימים. בשיחה עם שרה וּורד אנו פוגשות, לצד היגון, גם את החיים במלוא עוזם. גם הם משלימים אלה את אלה. לצד הכאב האינסופי רוחשת אמונה גדולה בחיים, בצדקת הדרך ובטוב שעוד קיים.
בדרך לכאן אמרתי לפנינה שלדעתי למשפחות דתיות קל יותר להתמודד עם שכול", משתפת איילת שקד. "לצערי ביקרתי עשרות רבות של משפחות שכולות מאז השביעי לאוקטובר. כל אחת מתמודדת באופן אחר עם האובדן, אבל אמונה זה דבר שמקל".
"כשיואב נפל במלחמת יום הכיפורים, האח התאום שלי היה קצין העיר, והוא זה שבא לבשר את הבשורה", מספרת שרה. "סבתא שלי ישבה במרפסת ושמעתי אותה אומרת: 'אלוהים, למה לקחת את הבעל של הנכדה שלי? היית לוקח אותי, אני ראיתי כבר הכול'. ואז היא סיימה ואמרה: 'אלוהים נתן, אלוהים לקח, יהי שם אלוהים מבורך'. אמונה זה דבר מחזק".
ורד נתלית באמונה לא רק כעוגן אלא גם כמצפן עתידי: "בלי אמונה, איך מאמינים בהישארות הנפש? הבן נהיה עפר וזהו? לא. אני אומרת לעצמי שהבן שלי הלך למקום גבוה יותר. אני לא אוהבת את המינוח נפל. למה להגיד נופלים? הבן שלי, וחיילים שנהרגו, מסרו את נפשם, לא נפלו. אני מעדיפה את התפיסה הזו. אני מתכננת לעצמי את הלימוד, את ההתבוננות, שאוכל לפגוש אותו בעתיד בממדים אחרים. אבל אם אין לי אמונה והכול נמצא רק בחומר, אז הכול נגמר".
השמש מתחילה לשקוע, והשיחים נצבעים באור מוזהב. שרת המשפטים לשעבר מותחת ביקורת על הפינוי המקיף בצפון. "זה שפינו את כולם זה לא נורמלי", סבורה שקד. "היו צריכים לפנות רק את היישובים סמוכי הגדר. לא את קריית־שמונה, לא את הגושרים. זו עוד טעות אסטרטגית של הממשלה. הפינוי נתן אומץ לחיזבאללה להפגיז את הבתים, כי הם לא מאוישים. מעולם לא נטשו את מטולה ובטח לא את קריית־שמונה, גם בתקופות קשות יותר. הייתי בביקור במטולה, ממש יעד מבוצר. יושב שם ראש המועצה כמעט לבד. השרים לא באים בטענה שהאבטחה לא מאשרת. איפה נשמע דבר כזה? קריית־שמונה ידעה תקופות קשות, אך אחד לא העלה על הדעת לפנות עיר לשנה שלמה בגלל ארגון טרור".
"אני קרועה בתוכי", אומרת שרה על סוגיית החטופים, שמפלגת כעת את העם. "מצד אחד ישנם החטופים, ואני לא חושבת שיש אחד שלא רוצה שהם יחזרו. מצד שני, אם יעצרו עכשיו ויפסיקו את הלחימה, אז מה, נחזור לעוד סבב ועוד סבב? זה ילך ויחמיר".
הכתבה המלאה תפורסם מחר, יום ו' במוסף "שבת"
