הדריכות לקראת כניסה אפשרית לפעולה קרקעית ברפיח מצויה בשיאה. הכוחות מוכנים והצבא ממתין לפקודה מהדרג המדיני. בינתיים בשטח המציאות אבסורדית: גורמי חמאס יוצאים ממעבר רפיח למצרים, משאיות עם סחורות נכנסות בפיקוח חלקי של ישראל, מנהרות ההברחה מעזה לסיני עדיין פעילות ומאפשרות לחמאס להצטייד באמצעי לחימה חדשים תוך כדי המלחמה.
הדרג המדיני מצוי במערכה משלו. ארה"ב ומצרים לוחצות בכיוון עסקה עם חמאס שמשמעותה דחיית התמרון הקרקעי, בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג כבר שוקד על כתבי אישום נגד בכירי ההנהגה ובראשם נתניהו, וארגון הטרור העזתי מרבה לפרסם סרטוני חטופים ולהפיץ ברשת פרסומים שנועדו להשפיע על הציבור הישראלי שיפעל למנוע כניסה לרפיח.
תא"ל במיל' הראל כנפו, לשעבר ראש מטה פיקוד הדרום וממייסדי תנועת הביטחוניסטים, סבור שכל הנתונים הללו רק מחדדים את הצורך בפעולה צבאית ברפיח. "רפיח היא הנקודה הקריטית שבה נכון עכשיו לפעול כדי להשיג את מטרות המלחמה. ישראל הכריזה על פירוק היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. ברגע שמשלימים את הפעולה ברפיח מפרקים למעשה את כל המסגרות המאורגנות של חמאס, ומאז הוא יעבוד כארגון טרור שמסוגל להשיג הישגים של חוליות בלבד. השמדת חמאס ברפיח יכולה להיות צעד ראשון בדרך להעברת השליטה ברצועה לידי גורם אחר, כאשר ארגון חמאס לא חזק מספיק בשביל להפעיל התנגדות.
"נקודה נוספת שמבהירה את חיוניות הכניסה לרפיח היא שבאזור הזה נמצאים כנראה רוב החטופים אם לא כולם, וכמובן עיקר ההנהגה של חמאס שברחה מעזה למחנות המרכז ומשם לרפיח. שליטה ברפיח תאפשר גם שליטה בצינור החמצן היחיד של חמאס, שדרכו, על פי גורמי מודיעין, הוא העביר אמצעי לחימה".
בניגוד לדעות אחרות שנשמעו בנושא, תא"ל כנפו איננו מבקר את השארת רפיח לשלב האחרון של המלחמה. "היו חייבים להתחיל עם העיר עזה, מכמה סיבות. הראשונה היא שעזה נחשבת מוקד הגדודים המרכזיים של חמאס והנוח'בה. שם היו המפקדות וה'מוח' של חמאס. אי אפשר היה לפעול בכל רצועת עזה במקביל, בגלל סדרי הכוחות ובגלל האיום הצפוני לאחר הצטרפות חיזבאללה ללחימה. סיבה נוספת היא התקווה שהייתה שהאמריקנים והמצרים יסייעו למצוא פתרון של העברת אוכלוסייה גדולה לתוך סיני. המצרים אפילו בנו עיר אוהלים בצידו השני של הגבול. חשבנו שאם נוכל לדחוק את האוכלוסייה דרומה היא תעבור בסופו של דבר לכיוון מצרים, וזה ייתן פתרון טוב יותר לרצועת עזה. הפתרון הזה נכשל כי מדינות ערב האחרות הבהירו למצרים שהן לא יהיו מוכנות לקבל פליטים פלסטינים, והמצרים לא היו מוכנים לשאת בנטל הזה לבדם".
ההשתהות הארוכה ביציאה למבצע ברפיח מאפשרת מצד אחד היערכות ראויה, אך גם גדודי חמאס יכולים לשפר את מוכנותם. בארגון הטרור הפלסטיני הזהירו את ישראל מפני כניסה לעיר, והבטיחו לה "הפתעות". "אני לא חושב שנראה משהו חדש שלא פגשנו בלחימה עד כה", אומר כנפו, "אבל אסור להקל ראש. חטיבת רפיח של חמאס עשתה הרבה בעיות בעבר והיא נחשבת חזקה. חטיפת הדר גולדין נעשתה בחטיבת רפיח. גם הלחימה תוך התמודדות עם אוכלוסייה אזרחית תהיה מאתגרת".
דעה שונה משמיע אל"מ במיל' דוד חכם, שעמד בראש המחלקה לעניינים ערביים בממשל הישראלי ברצועת עזה בין 1986 ל־1993. הוא סבור שישראל עשתה טעות אסטרטגית בניהול המערכה כשלא טיפלה ברפיח בשלבים מוקדמים יותר. "לציר פילדלפי יש משמעות אסטרטגית, ולכן היה צריך למהר להשתלט עליו. ארסנל הנשק של חמאס הוא תולדה של עשרות שנים של פרצות במנהרות. צריך לחשוב על תרחיש שבו בכירים בחמאס ובג'יהאד בורחים אל מחוץ לעזה, ואפילו על הברחת חטופים לאיראן או לסוריה. היינו חייבים להשתלט על הציר שממנו נבנתה מפלצת הטרור של חמאס.
"אי כניסה לרפיח משמעותה תבוסה במערכה, למרות הלחצים של האמריקנים והעסקאות שמנסים לייצר", מוסיף וקובע חכם. "אם ישראל לא מחסלת את הכוח הצבאי שנותר לחמאס ועיקרו היום ברפיח, היא לא מממשת את מטרות המלחמה".
היסטוריה של קרבות
שטחה של נפת רפיח כ־64 קילומטרים מרובעים, ובשגרה מתגוררים בה כ־300 אלף איש. על פי הערכות, בעקבות המלחמה נעו מצפון הרצועה וממרכזה עוד כמיליון בני אדם, ואלה יצרו עומס כבד על התשתיות הקיימות. זהו נתון שישראל תצטרך לתת עליו את הדעת לקראת כניסה ללחימה שם.
"רפיח היא עיר קטנה וענייה, שהפעם האחרונה שטיפלו בתשתיות שלה הייתה בשנת 2005", אמר לאחרונה ראש העיר רפיח אחמד א־סופי בריאיון טלוויזיוני, אולי מבלי לשים לב שהוא מבקר את ממשל חמאס. "אנחנו מדברים על 19 שנים שבהן לא טיפלו ברשת המים ובשירותי התברואה. כל התנאים הקשים האלה, שקיימים בשגרה, הפכו לבלתי אפשריים אחרי הגעת ההמונים מכל רחבי הרצועה. אנחנו לא עומדים בקצב שאיבת המים, יש בעיות חשמל ואין שירותים רפואיים. עם כל המאמצים, אנחנו לא עומדים בעומס".
נפת רפיח מורכבת ממרכז העיר, שבו מתגוררות המשפחות הוותיקות, וכן משבעה כפרים, שישה מחנות פליטים ותשע שכונות מרכזיות, שחלקן הוקמו בידי ישראל. לאחר הנסיגה הישראלית מסיני ב־1982 פוצלה רפיח לחלק עזתי וחלק מצרי, מהלך שהיה כרוך בהפרדה בין משפחות.
רפיח היא עיר עם היסטוריה ותיקה בת אלפי שנים. רפיח הקדומה הייתה אחת ממעוזי השלטון המצרי בתקופת הפרעונים, ושכנה על "דרך הים". העיר מוזכרת בשמה המצרי, "רוביהוי", בפפירוס מתקופת פרעה סתי הראשון, המאה ה־14 לפני הספירה, ומתוארת כעיר מבוצרת. בהמשך שלטו בה הפלשתים. בשנת 720 לפני הספירה, ימי השלטון האשורי, ניסו הסורים והמצרים למרוד יחד במלך סרגון השני, אך הוא הכניע את המרד, הגלה את תושבי רפיח ויישב במקומם תושבים נאמנים לו.
בתקופה ההלניסטית התרחש קרב נוסף ברפיח, בין מלך מצרים ההלניסטי תלמי הרביעי לאנטיוכוס השלישי, הסלווקי. תלמי ניצח והשליטה ברפיח חזרה למצרים. בשנת 100 לפני הספירה, בתקופה הרומית, כבש את העיר אלכסנדר ינאי והרס אותה. 40 שנה לאחר מכן בנו אותה הרומאים מחדש, במסגרת מאמציהם לחזק את אחיזתם בחופי הים התיכון. בסוף התקופה הביזנטית, בשנת 634, כבשו הערבים את רפיח והפכו אותה לעיר מסחר מרכזית במסגרת נתיבי הסחר שלהם. לאחר כיבוש ירושלים בשנת 1099 בידי הצלבנים, גם רפיח נפלה לידיהם. בגניזת קהיר מוזכרים יהודים שחיו בעיר, המכונה שם "רפח", כפי שהיא מכונה בערבית עד היום.
במלחמת העולם הראשונה, הבריטים שהתקדמו לארץ ישראל דרך סיני כבשו את רפיח מידי העות'מאנים בקרב רפיח בשנת 1917. הם הניחו בה מסילת רכבת שהגיעה עד באר־שבע. הבריטים פיתחו ברפיח יישוב של קבע שכלל גם מסחר. תושבים מחאן־יונס שעיבדו חלקות קרקע עברו להתגורר בה, כמו גם ערבים מהסביבה. האוכלוסייה הלכה וגדלה; אם בשנת 1922 היא מנתה 600 תושבים, הרי שבשנת 1948 התגוררו ברפיח 2,500 תושבים, שהתפרנסו בעיקר מחקלאות ומגידול צאן. עם גידול האוכלוסייה התפתחה בנייה מסודרת של רחובות. בתוכנית החלוקה שהוצגה בעצרת האו"ם ב־1947 נכללה רפיח בשטח המדינה הערבית, ועם נסיגת הצבא הבריטי היא עברה לשליטת מצרים. במהלך מלחמת העצמאות התנהלו סביב העיר קרבות בין צה"ל לצבא המצרי. גם במלחמת סיני הפכה העיר לאזור קרבות, ודרכה פרץ צה"ל לצפון סיני.
משנת 1957 עד 1967 שלטו המצרים ברצועת עזה כולה; במלחמת ששת הימים עברה השליטה לידי ישראל. "האוכלוסייה העזתית בכלל וברפיח בפרט הייתה מאושרת לאחר שנחלצה מהמשטר הצבאי המצרי", מספר סא"ל במיל' עזריאל נאור, שהיה הממונה על רפיח בשנת 1970. "עד אז ניהלו את האזור שישה אנשי ממשל, והם עשו זאת ביד קשה. בתקופת השלטון הישראלי האוכלוסייה הייתה מתונה יחסית. עשינו מהלכים שהיטיבו עם העזתים, כמו השוואה של שכר הפועלים תושבי מחנות הפליטים לשכרם של התושבים הוותיקים.
"אנחנו גם אפשרנו לתושבי רפיח והרצועה לעבוד בישראל, אבל המהלך הזה נתקל בעוינות ואלימות מצד פת"ח. ארגון חמאס נולד רק ב־1987, ופת"ח והעומד בראשו יאסר ערפאת היו אלו שהכתיבו את הטרור. הם הודיעו שכל מי שעובד בישראל נחשב בוגד שדינו מוות. ואכן, מי שנכנס למשרדי להתעניין בעבודה נשפט למוות וחוסל. פעילי פת"ח היו מפוצצים אוטובוסים שהובילו פועלים, ונהג אוטובוס עזתי שהסיע פועלים נרצח. גם נגדי, בתור הממונה על רפיח, הוציאו הודעת חיסול במצוות ערפאת", מספר נאור.
בתקופה זו מנתה רפיח כ־55 אלף תושבים. נאור ומפקדו אל"מ יצחק (איני) עבאדי, שהיה מושל רצועת עזה, הנהיגו מדיניות של צמצום הטרור באמצעות עידוד תעסוקה והשכלה. "הגישה שלי אמרה שכדי לדכא את הטרור צריך לשכנע את הפלסטינים לבחור בחיים טובים יותר. כשהגעתי לרפיח היו 17 מבוקשים; כשעזבתי לאחר שנה לא נשאר מבוקש אחד. במקרים רבים המקומיים עזרו לי בחיסולם. כשהוצבתי בעזה כקצין המנהל האזרחי, התשובה שלנו לשביתות בתיכונים הייתה הוצאת תלמידים לטיולים בתוך ישראל, כדי להראות להם שכדאי ללמוד ולהתפתח". היום, מבהיר נאור, המציאות השתנתה, ויש לפעול ברפיח וברצועת עזה ביד קשה.
אל"מ במיל' דוד חכם היה אחראי לספק תמונת מודיעין אזרחית כבסיס לקבלת החלטות ולקביעת מדיניות. "בתקופתי ברפיח, בשנות השמונים, אני לא זוכר אווירה מיליטנטית במיוחד. היו לנו כמה מקורות בתוך מחנות הפליטים שסיפרו לנו על עמדות והלכי רוח. למרות האווירה השקטה יחסית, מחנות הפליטים ברפיח גידלו רבי־מרצחים כמו פתחי שקאקי מייסד הג'יהאד האסלאמי, שנולד במחנה הפליטים א־שאבורה".
אל"מ במיל' דוד חכם: "על ציר פילדלפי שמרו בעבר כמה מצרים מנומנמים. מעבר רפיח היה אז פשפש קטן בגדר. האווירה השקטה השתנתה ברגע עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה"
אחד המוקדים החשובים כעת מבחינה מקומית ובינלאומית הוא מעבר רפיח וציר פילדלפי, שישראל נטשה במסגרת ההתנתקות. "אני זוכר שעל ציר פילדלפי שמרו כמה מצרים מנומנמים במגדלי שמירה מרוחקים זה מזה לאורך 14 קילומטרים של גבול. רוב האזור היה נטוש ובלי דריכות מיוחדת", אומר חכם. "מעבר רפיח היה אז פשפש קטן בגדר, שדרכו היו עוברים. האווירה השקטה השתנתה ברגע עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה".
מחקלאות להברחות
נפת רפיח ידועה בחקלאות המפותחת שלה. התושבים מגדלים תפוחי אדמה, עגבניות, מלפפונים ופירות הדר, ומי התהום הם המקור העיקרי להשקיה ולשתייה. השטח המעובד ברפיח מוערך בכ־7,500 דונם. בתקופות מסוימות החלו החקלאים להכניס אמצעי גידול מודרניים ולפתח מסחר מקומי.
אבל הקרבה לגדר הגבול הביאה לפיתוח תעשייה מניבה יותר, בעיקר לאחר ההתנתקות ונפילת רצועת עזה בידי חמאס ב־2007: הברחות. הבנק העולמי וכלכלנים פלסטינים העריכו ב־2010 כי לפחות 80 אחוז מהייבוא של רצועת עזה בשנה זו הגיעו דרך מנהרות. עומר שעבאן, כלכלן עזתי, הסביר אז שחפירת מנהרות היא העבודה היחידה שהנוער בעזה יכול להתפרנס ממנה, וציין כי עובדי מנהרות משׂתכרים 25 דולר ליום – סכום עתק בהשוואה למשכורות אחרות ברצועה. שר הכלכלה בממשלת חמאס באותה תקופה דיבר על 20 אלף בני אדם שעובדים במנהרות.
על פי ההערכות שמציין אל"מ במיל' חכם, מספר המנהרות בין מצרים לעזה בתקופת השיא הגיע ל־2,000. "העזתים הכניסו דרכן הכול – ממוצרי מחיה בסיסיים ועד כלי נשק מתקדמים לארגוני הטרור. ישראל ומצרים פעלו להשמיד את המנהרות, אבל גם היום אנחנו יודעים שיש מנהרות שדרכן אפשר להיכנס לעזה ולצאת ממנה".
בקהיר עושים כל מאמץ להוביל לעסקה שתעצור את כניסת ישראל לרפיח. החשש הגדול שלהם הוא מנהירת המוני פלסטינים לתוככי מצרים. בהוראת הנשיא א־סיסי עובתה גדר הגבול וכוחות צבא גדולים נפרסו מעברה המצרי. מכון הסקרים של ח'ליל שקאקי היושב ברמאללה פרסם סקר שלפיו 70 אחוזים מהעזתים מצהירים כי גם אם גדר הגבול המצרית תיפרץ הם לא יעזבו את הרצועה. הסקר לא הרגיע את א־סיסי, אולי גם בגלל זיכרון אישי: כאשר א־סיסי היה מפקד הגזרה הצפונית של סיני ב־2008, שנה לאחר שארגון חמאס תפס את השליטה ברצועה, מאות אלפי עזתים נכנסו למצרים תוך שהם דורסים את גדר הגבול וגם את הכבוד המצרי. אמנם אנשי חמאס כבר העבירו אמצעים רבים ברשת מנהרות ההברחה שנחפרה מתחת לציר פילדלפי, אבל קריסת גדר הגבול אפשרה להם מעבר חלק עוד יותר, ודרכו הם הכניסו רובים, מקלעים, חומרי נפץ ומכשירי טלפונים מוצפנים, וגם בני אדם.
נשיא מצרים דאז חוסני מובארק בחר שלא להתעמת ישירות מול חמאס, והודיע בלית ברירה כי יאפשר את פתיחת הגדר לכמה ימים. העזתים עטו על המציאה ומיהרו לרכוש במחירים מצריים מסובסדים מזון, דלק, סולר ואפילו מקררים וטלוויזיות. אחרי קצת יותר משבוע של כאוס החלו המצרים, בשיתוף גורמים בחמאס, לסגור מחדש את הגדר. המצרים לא הסתפקו בכך; הם בנו מחדש את גדר הגבול וחיזקו אותה, וב־2014 הורה הנשיא החדש א־סיסי על מבצע שבמסגרתו הושמדו 1,500 מנהרות. 800 בתים ברפיח המצרית נהרסו עד היסוד כדי ליצור אזור חיץ בין עזה לסיני.
במסגרת תפקידו כיועץ לענייני ערבים לשישה שרי ביטחון, דוד חכם ביקר במצרים אינספור פעמים. את רשמיו מהיחסים בין המדינות הוא מעלה כיום על הכתב לקראת פרסום ספר, שיציג בין השאר את תפיסת העולם המצרית. "מה שבעיקר מדריך את מצרים הוא החשש לביטחון המדינה", הוא מסביר. "ראינו את זה בעבר ואנחנו רואים את זה גם היום. א־סיסי התנגד להעברת אוכלוסייה פלסטינית לתוך מצרים, והצהיר כי לא יאפשר פעילות צבאית של ישראל ברפיח, וכן על מחויבות מצרית למדינה פלסטינית. מתחת לפני השטח לישראל ולמצרים יש אינטרס משותף להשמיד את חמאס, שמצרים רואה בו שלוחה של תנועת האחים המוסלמים שהוצאה אל מחוץ לחוק בידי השלטון הנוכחי. שמעתי מכל הצמרת המצרית ביטויים קשים מאוד נגד האחים המוסלמים. בד בבד, ברמה ההצהרתית מצרים לעולם לא תגיד שהיא תומכת בכניסה ישראלית לרפיח להשמדת חמאס, וההנהגה תדרוש להסיג את כוחות צה"ל מרצועת עזה".
