כדי להגיע לחווה של איתן ועדי מלט, צריך לפנות אל דרך כמעט נסתרת מהעין, שביל שמתחיל כאן – בין מוסך פלסטיני לנוף שומרוני משכר. אחר כך מתפתלים קצת עם הכביש המאולתר על ההר, עד שרואים אוהל. ומשאית שהוסבה למגורים. ודגל ישראל. למרות תנאי החיים הבסיסיים, ושביל הגישה שמחייב בירור טלפוני עם המארחים כדי לוודא שזו אכן הדרך הנכונה – המיקום הוא בורגני כמעט, בוודאי יחסית לחוות ביו"ש. על הרי מערב השומרון המוריקים מסביב, אפשר לראות את פדואל ועלי־זהב, וגם את המבנה המסיבי של דיור מוגן למבוגרים שהולך ונבנה באלקנה. עבור מי שגדל בקצה המזרחי של השומרון, כמו איתן ועדי, אין הבדל גדול בין הגבעה הזו לפתח־תקווה. כמעט.
"עלינו לפני שנה לחווה למטה", מספר איתן מלט (32), ומתכוון לנקודה נמוכה מעט יותר בהר הזה. "לכאן עלינו לפני חצי שנה, ממש בערב סוכות". שבת אחת הוא הספיק להיות פה, לפני שהוקפץ למילואים. "איתן גר פה שבוע וחצי, ואז לא היה בבית ארבעה חודשים", מספרת עדי (31). "בתוך התקופה הזאת, תשע שבתות ברצף הוא לא חזר הביתה. יום אחד, אחרי שלא היה זמין שבועיים, הוא התקשר פתאום ואמר שיש שתי מכולות בדרך, ושאני אחליט איפה אני רוצה לשים את המבנה שייבנה בין שתיהן. לי בשלב הזה, מרוב עומס משימות, כבר לא היה לי מושג איך קוראים לי. איך אני אמורה לדעת איפה לשים מבנה? יש שיקולים של כיווני רוח, צנרת, לא יודעת. הפעלתי את כל מי שרק יכולתי כדי לעשות חישוב מושכל מהו המיקום הנכון. בפעם הראשונה שאיתן יצא הביתה, כבר התחילו לרתך את הגג. הוא חזר כשכבר הייתה רצפה".
בשמחת תורה התארחו אצלם שניים מאחיו של איתן. "בשבע בבוקר התקשר אליי מישהו ואמר: יש בלגן ביטחוני, תגביר ערנות סביב החווה", הוא נזכר. "מהר מאוד הבנתי לאן זה הולך, והערתי את כל החבר'ה. לאחד האחים שלי, שהוא חייל בסדיר, אמרתי שעוד רגע בטח יקפיצו אותנו".
במילואים הוא מפקד הפלוגה המסייעת של גדוד 28 בחטיבה 55. לדבריו, בשבעה באוקטובר הוא ציפה שיגייסו אותו, אך לא חשב שימצא עצמו במלחמה של ממש. "התכוננתי לאפשרות הזאת, אבל אנחנו רגילים שמדינת ישראל מגלגלת את הבלוף, ואיכשהו סוגרים את הפינה ולא פורצת מלחמה.
"התקשר אליי מפקד הגדוד ואמר שארים טלפונים לכל הקצינים שלי ושנגיע לאוגדה. לקחתי איתי את אחי. כשהיינו בדרך החוצה, כמאה ערבים התאספו כבר ליד הכניסה לחווה. היו צעקות, צרחות, הפרת סדר משוגעת. תוך כדי יציאה מכאן התקשרתי למג"ד של הגזרה פה ואמרתי לו שאני הוקפצתי דרומה, ושיגיע לפזר אותם. נתתי לעדי את האם־16 ואת האקדח שלי. אמרתי לה: 'הביטחון עלייך, החווה עלייך, הכול עלייך, בהצלחה. אני לא יודע מתי אחזור'".
ההתמודדות עם החורף כאן בגבעה לא הייתה קלה. "האוהל שמשמש מטבח וסלון עף לנו, מים זרמו שם תחת רגלינו", מתארת עדי. "הנעליים של הבנות היו באוטו, וכל יום הן היו חולצות שם את המגפיים של החווה שמכוסים בבוץ, נועלות את הנעליים של בית ספר, ובדרך חזרה מחליפות שוב. באחד הימים איתן התקשר סוף־סוף אחרי תקופה ארוכה, אבל לא הצלחתי לשמוע אותו בגלל הגשם החזק שהיה כאן, בזמן שהוא יושב לו על חוף הים בעזה".
איתן, איפה היה לך קשה יותר מבחינת תנאי מחיה – פה או בעזה?
"פה, ברור. שם הייתה לי וילה עם נוף לים, אוכל בלי סוף, ובלילות לא טפטפו עליי מים מהתקרה. אבל אני גדלתי ככה. ב'נקודה' ממזרח לאיתמר, השכונה הראשונה שיצאה מחוץ לגדרות ביהודה ושומרון. ההורים שלי עלו לשם והיו שכנים של אברי רן. הבן שלו אורוש (אור), שנפל בכפר־עזה, הוא חבר טוב שגדלתי איתו כל החיים.
"גרנו במשך שנתיים בגבעה בלי חיבור למים ולחשמל, רק עם מכלית וגנרטור. זו הייתה הילדות שלי, ילדות מאתגרת. באינתיפאדה הייתה תקופה קשה מאוד. הבטחתי לעצמי שלא אעשה את זה לילדים שלי, אבל כשזה אמיתי, כנראה קשה מאוד לחיות אחרת. יש בזה גם הרבה מאוד כיף. הטבע, הפשטות. הילדות יוצאות למרעה לבד, מסתובבות בשקט ושלווה".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
