בסוף השבוע האחרון העבירה ישראל לחמאס הצעה לעסקת חטופים בתיווכה של מצרים, כאשר לפי דיווחים שונים כוללת העסקה שחרורם של פחות מארבעים חטופים חיים הנמצאים בידי חמאס בתמורה לשחרור אלפי אסירים פלסטינים, חלק ניכר מהם מחבלים וכן ארבעים ימי הפסקת אש.
ההצעה מוגשת בצל הדיונים האינסופיים שמתקיימים כבר מספר רב של שבועות בנוגע לכניסה לרפיח שבדרום הרצועה, כאשר מדי פעם תוקף חיל האוויר מטרות ברפיח ובאזור ציר פילדלפי, לרבות הלילה (ב'). לפי הערכות בצה"ל, ההחלטה בין עסקה לבין פעולה ברפיח תתקבל עד סוף השבוע לכל המאוחר, בעוד הממשל האמריקני מפציר בישראל שלא לתקוף ברפיח ולסיים את הלחימה ברצועה.
כזכור, עוד בינואר ערך צה"ל דילול משמעותי של הכוחות ברצועה והוציא את אוגדה 36, שכוללת את חטיבת גולני, אגד ארטילרי, חטיבות שריון וכוחות נוספים.
כיום מצויות ברצועת עזה כולה חטיבות בודדות בפרוזדור נצרים במרכז רצועת עזה, ממנו יוצאים לוחמים לפשיטות ממוקדות באזורים אחרים. מדובר על מאות לוחמים לעומת בין 30 ל-40 אלף שלחמו ברצועה בשיא התמרון הקרקעי.
בעקבות הנסיגה, השתלט חמאס על מספר אזורים שנכבשו על-ידי צה"ל, בעוד עזתים רבים הספיקו לעזוב את דרום הרצועה ושבו לצפון ומרכז הרצועה.
בין אם תתבצע העסקה ובין אם לאו, תיוותר שאלת רפיח בעינה. האם ניתן לסיים את המערכה ללא כיבוש רפיח וציר פילדלפי והאם הם הכרחיים לשם הכרעת חמאס? יתכן שהתשובה לשאלה התקבלה כבר במחקר אמריקני משנת 2010.
כיצד נגמרת התקוממות?
מכון ראנד, ממכוני המחקר הבולטים בעולם העוסקים בעיצוב תהליכי מדיניות ציבורית, חקר את כל ה"התקוממויות" (insurgencies) מסוף מלחמת העולם השנייה ועד 2009, בסך הכול 71 מקרים ברחבי העולם על פני 64 שנים. החוקרים ביקשו למצוא כיצד התקוממויות מסתיימות, מהם הגורמים שמביאים לכך שממשלות נכשלו בדיכוי המרד ומה עליהן לעשות כדי לדכא את המרד. המחקר עם כלל המסקנות פורסם בשנת 2010 תחת הכותרת: "How Insurgencies End" ("איך התקוממויות מסתיימות").
בין היתר נבחנו ההתקוממויות בצפון תימן, יוון, עיראק, וייטנאם, המערכה הצבאית של סרי לנקה נגד ה-LTTE, ההפיכה בפורטוגל והשפעתה על אנגולה ועוד.
אף שמבחינות מסוימות הגדרת חמאס כ"מורדים" או "מתקוממים" אינה מתאימה, המחקר מתייחס לארגון שמקיים לוחמת גרילה מתוך שטח המדינה. כיוון שחמאס ודאי אינו נלחם משטח של מדינה ריבונית זרה – ניתן להשליך את מסקנות המחקר גם על הלחימה מולו.
המסקנה שאליה מגיע המחקר היא כי ממשלות מביסות את עצמן לעתים קרובות יותר מאשר שהן מובסות על ידי התקוממות. את הסיבות לכך הם תלו במספר גורמים: הממשלות מתעלמות מההתקוממות עד שהיא מתפתחת לאיום אמין, הן לא מצליחות לטפל בשורשי ההתקוממות, הופכות תלויות בנותן חסות הפכפך ולא מצליחות לזהות שינויים גדולים במומנטום האסטרטגי.
לצד מסקנות אלה, שנראה כי נלקחו מדו"ח ועדת החקירה שעוד ייכתב על מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה בחמאס, מצא המחקר גורם קונקרטי שלו השפעה מרובה על תוצאת ההתקוממות.
ערי מקלט
מתוך 22 ההתקוממויות בהן למורדים לא היה מקלט, הם ניצחו בשלוש בלבד, בעוד מתוך 52 התמרדויות שהוכרעו בבירור לטובת אחד הצדדים, ב-23 מהן ניצחו מורדים שנהנו ממקלט.
בפרספקטיבה היסטורית, ברובן המוחלט של ההתקוממויות, הגיעו המורדים מעמדת נחיתות מול המדינה, במספרים, בכוח הצבאי, במיומנות, בהרגלים, בתשתיות ועוד. לכן, זה שפחות מ-14 אחוזים מהעימותים בהם למורדים לא היה מקלט הסתיימו בניצחונם אינה מפתיעה. בהתחשב בפערי הכוחות האינהרנטיים, העובדה שכמעט מחצית מהעימותים הוכרעו לטובת מורדים להם היה מקלט טומנת בחובה את חשיבות המקלט עבור המורדים.
מסקנה כמותנית זו של המחקר מגובה גם בדבריהם של תיאורטיקנים, לרבות אנשי צבא וממשל שעסקו בנושא כמאו דזה-דונג, וו נגויין גיאפ ואחרים שדיברו על החשיבות של אזור מאובטח שממנו יכולים המורדים לפקד, לשלוט, לפעול, לנוח, להתכונן מחדש ולהתאמן.
לפי מרכז ראנד, אומנם לא צריך להסתכל על היעדר קיומו של מקלט למורדים כגורם יחידני המבטיח ניצחון ממשלתי, אך בשורה התחתונה כמעט בכל התקוממות שהסתיימה בכישלון הממשלה בשישים וארבע השנים האחרונות היה למורדים אזור מקלט.
המחקר לא מתיימר לקבוע כיצד מנצחים לוחמת גרילה במרחב אורבני, אך מבסס את משקל המקלט בלחימה בארגוני הגרילה על-סמך בסיס נתונים רחב במידת האפשר.
רפיח וחינוך
אם כן נראה שלפי המחקר אם ישראל מבקשת להגדיל את סיכוייה להכריע את חמאס ולא רק בטווח המידי, עליה להביא את חמאס למצב שאין לו מקום מקלט כלל. ערי המקלט של חמאס הן דיר אל-בלח במרכז הרצועה ובעיקר רפיח, שבה מצויים לפי ההערכות מרבית הכוח הלוחם שנותר לחמאס.
בשורה התחתונה, תומך המחקר במה שמרבית אזרחי ישראל דורשים מהממשלה כבר למעלה מחצי שנה: שליטה צבאית ישראלית בכלל רצועת עזה. ישראל צריכה למנוע מפעילי חמאס להרגיש בטוחים בכל מקום שהוא ברצועה.
נוסף על המקומות בהם מיעטה ישראל לתקוף, אין לאפשר הפיכה של אתרים נוספים למקלטים, כגון המקומות הנוספים עליהם השתלט חמאס מחדש והמנהרות לאורך הרצועה גם לאחר שצה"ל השמיד כבר למעלה משלושה קילומטרים שלהן.
בינואר האחרון כתב אחד מעורכי המחקר, קולין קלארק, מאמר למגזין War On the Rocks ובו כתב כי בטווח הארוך, על מנת לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בכלל יידרשו ויתורים גדולים כדי שהסכסוך יסתיים, לרבות הכללה של חמאס בתהליך המדיני לצד גורמים בפת"ח וגורמים נוספים שאינם חברים במי מהארגונים. זה קרה גם בבוסניה וגם בבורונדי. לדבריו, במקרים בהם נסגר הסכם, כגון בצפון אירלנד ובדרום אפריקה, דרושה מתינות של מנהיגות המורדים.
עם כל הכבוד לקלארק, מנהיגים מתונים בחמאס ובפת"ח הם מצרך נדיר במיוחד, כך שהפתרון ארוך הטווח שלו אינו רלוונטי בעתיד הנראה לעין. עם זאת, המחקר שערך מביא אותנו לשני צעדים שמוכרחים להיעשות במוקדם או במאוחר. הראשון הוא כיבוש צבאי של כלל הרצועה בלי להשאיר לפעילי החמאס אזור בטוח והשני הוא הטיפול ב"שורש ההתקוממות" בלשון המחקר – שליטה במערכת החינוך הפלסטינית בכלל ובזו העזתית בפרט ומחיקת התכנים החמאסיים-אסלאמיסטיים ממנה.
