ערב המעבר למשכן הנשיא, מיכל הרצוג חשבה שהיא יודעת לאן היא נכנסת. ככלות הכול, יצחק והיא נישאו כשאביו, חיים הרצוג, כיהן כנשיאה השישי של מדינת ישראל. הבריתות של שניים משלושת הבנים שלהם אף התקיימו במקום. אבל שום ותק משפחתי לא הכין אותם לשרשרת האירועים הדרמטיים של שלוש השנים האחרונות: גל קורונה שלישי וחריף במיוחד, שסע חברתי מהקיצוניים שנראו פה, מתקפת טרור שלא הייתה כמותה מאז הקמת המדינה, ומלחמה קשה וארוכה שפרצה בעקבותיה. השבוע התווסף לרשימה עימות ישיר ראשון מול איראן, "ועוד לא הגענו לאמצע הקדנציה", אומרת לנו השבוע הרצוג, שאינה מרבה להתראיין.
השבעה באוקטובר, שתפס את השניים בביתם שבצהלה. "את שאר חגי תשרי עשינו במשכן, כשבוז'י דוגם את כל בתי הכנסת שאפשר. בחג השני ירדנו הביתה. ב־6:25 אזעקה, אמרנו אחד לשני: על מה הם התעצבנו? חיסלנו מישהו הלילה?". לאחר כשעה הם קיבלו הודעה מנאור יחיא, דובר הנשיא המסור, ובה תמונת טנדר המחבלים בשדרות. "אמרתי לעצמי: אין מצב, זה פייק. ואז התחלנו להבין באיזו סיטואציה אנחנו נמצאים, עד כמה שאפשר היה להבין".
לאורך הבוקר המתין הנשיא לשמוע משני אישים שנהגו ליצור איתו קשר במקרה של ירי לעבר יישובי הנגב המערבי: ראש המועצה האזורית שער־הנגב אופיר ליבשטיין, וראש עיריית שדרות אלון דוידי. "התחושה הייתה שאם לא שומעים מהם – זה רציני. כל כמה דקות בוז'י אומר לי 'אין שום דבר מאופיר', והדאגה הלכה וגדלה". אופיר נרצח בכפר־עזה, כשהצטרף לכיתת הכוננות בקיבוצו. נשיא המדינה ספד לו בהלוויה שהתקיימה ב־18 באוקטובר באבן־יהודה. יממה לאחר מכן זוהתה גופתו של בנו ניצן בן ה־19, והוא נטמן לצד אביו.
האימה הגיעה גם למעגל הקרוב של צוות בית הנשיא, כשבתה של סגנית אחראי הביטחון במשכן שלחה לאימה מיקום ממסלול הבריחה שלה מפסטיבל נובה, עד שהגיעה בשלום למושב פטיש. במקביל, בנם הצעיר של יצחק ומיכל הרצוג נקרא לשירות מילואים בצו 8, והצטרף לחבריו ליחידה המובחרת בדרך דרומה.
יומיים לאחר מכן, כשהעוטף עדיין נתון תחת טילים, יצאו הנשיא ורעייתו לסיור באזור. הם היו הראשונים שסיירו בבארי, כשריח השריפה עוד ריחף באוויר במלוא עוצמתו. הכניסה לשדרות לוותה בריצה מהירה למיגונית, ובאשקלון הם נקלעו למטח יריות אינטנסיבי במיוחד. הם ביקרו בכל החמ"לים באזור, שרו שם "עם ישראל חי" עד שמיכל פרצה בבכי.
"יצאנו לגעת באנשים וגילינו את העוצמה של העם", מתארת מיכל את הביקור. "הגענו לסורוקה, פגשנו פצועים ואת המשפחות. משפחת נהרי, שבנם רועי היה קצין בצנחנים ונפצע אנושות, ביקשה שניכנס להיות איתם בשעת הפרידה ממנו. היינו שם עם ההורים ושלושת האחים. התאום שלו, גם הוא קצין בצנחנים, שכב עליו במיטה ומיאן להיפרד ממנו. האימא החליפה איתי מבטים, מבינה היטב את המצב. הייתה לנו זכות להיות איתם ברגע הזה", מתארת מיכל בדמעות. "לפני כמה שבועות הם באו לכאן לסגור מעגל איתנו. הם סיפרו שהאחות מתגייסת עכשיו. אנחנו שומרים על קשר עם הרבה משפחות, מקבלים השראה. אנשים מופלאים שלוקחים את הכאב שלהם לעשייה, לזיכרון, לפעילות חברתית".
האירוע הזה עוד לא נגמר. אנחנו נכנסים לחג החירות עם מספר בלתי נתפס של חטופים ונעדרים שעדיין שבויים בידי חמאס.
"מדובר בכאב נורא שלא חשבנו שיימשך זמן רב כל כך, אי הוודאות קשה מנשוא", עונה אשת הנשיא, סיכה צהובה נעוצה בחליפתה ודיסקית החטופים על צווארה. "אין יום שאנחנו לא פוגשים או מדברים עם משפחה של חטופים. אנחנו פועלים איתם בעולם, נסענו איתם בשתי משלחות שונות, ואנחנו מפעילים את כל הקשרים האפשריים. עד שהחטופים לא ישובו, אנחנו כאומה לא נוכל להמשיך. גם חוסר האפשרות לסגור מעגל ולהביא את הנעדרים לקבורה הוא קשה. הנושא הזה קרוב לליבי גם משום שדוד שלי – מפקד בסיס רמת־דוד במלחמת יום כיפור, תא"ל זוריק לב – הוא הישראלי הכי בכיר שמקום קבורתו לא נודע. חמישים שנה של חוסר ודאות. הוא היה אמור להיות היום בן תשעים".
הראיון המלא יתפרסם מחר (ו') במוסף "יומן" של מקור ראשון
