זאת שעת צהריים, וינון מגל נראה כאילו התעורר מתנומה חטופה. כזאת שאפשר לגנוב בין שעתיים של שידור חי ברדיו מדי בוקר לשעתיים בטלוויזיה מדי ערב. דירתו התל־אביבית שוכנת בקומה העליונה של בניין ממוצע למראה. על כמה מהמרפסות וגם על הבניינים הסמוכים מבליחים שלטי "אתה אשם" ושאר הצהרות פוליטיות המעידות ששוכני האזור דוגלים בהשקפת עולם שונה מזאת של הדייר כאן. "מי סופר אותם? מה אכפת לי?", הוא מושך בכתפיו כשאני מציינת זאת. "אני גר פה כמו בבית מלון יפני, שאתה נכנס לכוך וישן בו. לא מעורה באווירה החברתית. בואי נגיד שכשגרתי בנחלאות בירושלים, יותר התחברתי למקום. אבל נוצרו הנסיבות, ולילדים יש פה מסגרות, אז אנחנו גרים פה. זהו, אלו החיים".
התמונה המרכזית על הקיר, ממש מעל שולחן האוכל הקטן, היא איור גדול של בית המקדש. ליד הטלוויזיה מונח מגן הוקרה מנאמני הר הבית. "עכשיו תשאלי מתי אתה בונה את בית המקדש", אומר מגל לאחר שהסתיימה בחינת הממצאים.
מתי?
"בעזרת השם, בקרוב. אגב, הכתבה היזומה הראשונה שעשיתי בתקשורת, ברשת ב', הייתה על המתפללים בהר הבית. זה היה הרבה פחות טרנדי מאשר היום. סיפרתי שם על משפחת אלבוים, משפחה חרדית שהובילה את הנושא".
משלל התפקידים שלך בתקשורת, איזה חיבבת במיוחד?
"היום אני הכי מבסוט. לא מתערבים לי בתכנים, אני לא צריך לרצות אף אחד".
ערוץ 14 צריך להתקיים רק כתשובה לתקשורת הישראלית, עד שהיא תהיה מאוזנת, או שהוא בגדר "לכתחילה"?
"אני לא יודע מה יהיה. ערוץ 14 היה דבר מתבקש כדי לשנות את התקשורת. הציונות הדתית לא הצליחה לשנות את התקשורת. כל המהפכה של אורי אורבך די נכשלה. מאנשי הציונות הדתית שנכנסו לתקשורת, רק מעטים הצליחו לשרוד. הרבה נפלו שדודים בדרך והתכופפו ונטמעו והתבוללו ומשרתים את האליטה", הוא אומר, אך מעדיף לא לנקוב בשמות. "הם לא הצליחו באמת לעשות מהפכה. במקום שהם ישפיעו על התקשורת, התקשורת השפיעה עליהם. במקרה הטוב הם פוסחים על שתי הסעיפים ורוקדים על שתי החתונות. זה מגוחך בעיניי. הם עושים טעות גדולה: אף אחד לא מעריך אותם, לא משמאל ולא מימין. פספסו את המומנטום שלהם. אני חושב שאם אדם בא לתקשורת עם תפיסת עולם, עומד על שלו, מייצר אלטרנטיבה ומביא משהו אחר – הרבה יותר מעריכים אותו. אגב, זאת תופעה שקיימת גם אצל העיתונאים החרדים. גם אצלם יש רקדני 'מה יפית'.
"דווקא ערוץ 14, שמייצג את הימין הליכודי יותר, הפריפריאלי, הביביסטי, המזרחי, הפחות אליטיסטי, הצליח לעשות את המהפכה. המשמעות שלה היא לקבוע סדר יום, לחדור לשיח ולהשפיע עליו. פעם לא היה לאנשים לאן לברוח. הם היו משתגעים מול הטלוויזיה, מול הרדיו, מול העיתונים. היום יש להם מפלט שבו הם יכולים לשמוע ולקבל את מה שהם חושבים, את מה שנראה להם סביר ונורמלי".
אז הוא בערוץ 14, והוא ביביסט גאה. "אני לא ביביסט בשביל כסף ולא בשביל לייקים. אני ביביסט כי זה מה שאני מאמין בו. אני ביביסט כי בעיניי זה נכון. אני חושב שהציונות הדתית הפיינשמקרית, שהיא נגד ביבי, טועה באופן בסיסי. הם מבדלים את עצמם מהגוש, הם מתנשאים, הם לא מבינים את הסיטואציה הפוליטית. בגלל זה אני לא שם. אני פועל מאידיאולוגיה. זה הביא אותי ברוך השם למקומות טובים, שגם שכרם בצידם. אבל זו לא המטרה לכתחילה".
שימו לב לנתוני הרייטינג אמש בלייב, בלי צפיה נידחית:
עדי אשכנזי (ערוץ 12) 9.2
הפטריוטים (ערוץ 14) 7.2
המקור (ערוץ 13) 4.9
עד שנפגש (ערוץ 11) 3.4— ינון מגל (@YinonMagal) April 18, 2024
זה כיף, להפוך את הביביזם ממושג נלעג למקור גאווה?
"לא. אני פשוט כבר לא מתרגש כל כך ממונחים כמו בעבר. כשנכנסתי לתקשורת זה היה חשוב לי. למשל, המילה 'מתנחלים'. ב־1999 התחלתי לעבוד ככתב שטחים בגלי צה"ל, וזה היה תפקיד שביקשתי ורציתי, כי אמרתי לעצמי שאשנה את הדימוי של המתנחלים: אסקר אותם באופן חיובי וגם אקרא להם 'מתיישבים'. ובאמת עשיתי את זה. אבל עם השנים אתה אומר – אוקיי, מתנחלים. תקראו לזה איך שאתם רוצים. אני מעריץ את המתנחלים, אני אוהב אותם, אני מוריד בפניהם את הכובע על ההתיישבות שלהם, על מה שהם עושים, ואני לא רואה בזה מילת גנאי. כלומר, יצאתי מעמדת הקורבן, הנפגע.
"מישהו מהמילואים ביחידה אמר לי שבעבר היו מתעצבנים עליו אם הוא רק היה מזכיר את השם נתניהו; היום מתעצבנים כשהוא מזכיר את השם שלי. אני יודע שאני סדין אדום בקרב קהלים מסוימים, אבל אני מרגיש מספיק חזק ובטוח בעצמי, ואני שם קצוץ על ההתנשאות של השמאל ולא נותן לה להשפיע על הטרמינולוגיה שלי".
הריאיון המלא יתפרסם מחר (ו') במגזין "דיוקן" של מקור ראשון
