שופט בית משפט השלום בירושלים, דניאל מ. דמביץ, קיבל תביעת פינוי שהגישה חברת נחלת שמעון נגד משפחה ערבית המתגוררת בנכס הידוע כ"נכס מס' 24" במתחם "שמעון הצדיק" בירושלים. כזכור, חברת נחלת שמעון היא החברה שרכשה את הזכויות מההקדשות היהודיים שרכשו את המקרקעין של המתחם במהלך המאה ה-19.
בפתח פסק הדין סיכם השופט דמביץ, "עסקינן בתביעת פינוי ממקרקעין במתחם שמעון הצדיק בשכונת שייח ג'ראח בירושלים. במהלך כיובל שנים התנהלו עשרות תובענות לגבי נכסים במתחם זה בין התובעת דנן (וקודמותיה בזכויות בו) לבין מחזיקים בהם, תוך שבכולן הוכרו זכויות של התובעת וקודמותיה במתחם, לכל הפחות ברמה המספיקה. גם בהליך זה העלו הנתבעים טענות הכופרות לחלוטין בנכונות רישום זכויותיה של התובעת ובזיקה בין הזכות הרשומה לבין המקרקעין שבמחלוקת. לאחר חקירה ודרישה נמצא בפסק דין זה (כמו גם בקודמיו) כי אין ממש בטענות. כקודמיי, אני שב וקובע כי לתובעת יש זכויות בנכס. בשונה ממקרים קודמים, שהידוע שבהם הוכרע זה לא מכבר ב-רע"א 2401/21 סאמי ג'אעוני ואח' נ' נחלת שמעון בע"מ (1.3.2022), במקרה דנן לא נמצאה זכות משפטית כלשהי של הנתבעים בקרקע. לפיכך דין התביעה להתקבל".
עוד קבע השופט כי, "הנתבעים (בני המשפחה הערבית – ש"פ) טוענים כי הם בעלי זכות בנכס מכוח היותם אחת מתוך 28 משפחות אשר יושבו במתחם שמעון הצדיק באמצע שנות החמישים על פי התקשרות בין הממלכה הירדנית ההאשמית לבין UNRWA לבין המשפחות המתאכלסות. בפועל, הטענה מטעם הנתבעים לא הוכחה בכל דרך למעט באמצעות עדותו של הנתבע 7, יליד 1970 שלא נולד עדיין בתקופה הירדנית. מהימנות עדותו של הנתבע 7 – נמוכה, תוך שעל פני הדברים נראה שאין זיקה בין ידיעתו של המצהיר לבין הטקסט אשר עליו חתם בשמו ובשם כלל בני משפחתו".
"הנתבעים נמנעו מלהעיד את בני המשפחה הנתבעים, ובפרט את ההורים אשר לכאורה היו בגירים והדמויות הרלבנטיות למועד התקשרות היסוד הנטענת בשנת 1956. הנתבעים נמנעו מלהציג ולהגיש רשמיים מממלכת ירדן ו/או מאונר"א שיש בהם כדי לאשש את טענותיהם. הם אפילו לא ניסו להשיג מסמכים כאמור ולא טענו דבר בעניין. אפילו מסמכים אשר ידוע דבר קיומם (בידי אותם עורכי דין מייצגים) וכי הוגשו לבית המשפט העליון – ובראשם רשימה מאונר"א לגבי המשפחות שאוכלסו במתחם – לא הוגשו לתיק. הנתבעים נמנעו מלהעיד עדים חיצוניים כלשהם (בני משפחה, שכנים או מכרים) לשם אישוש טענתם", ציין השופט.
לדבריו, "כללו של דבר, כלל טענותיהם הפוזיטיביות של הנתבעים לגבי ישיבתם בנכס כמו גם זכותם החוזית בו מאז אמצע שנות החמישים – טענות שנטל הוכחתן מוטל על הנתבעים – מתבססות על עדות בעלת מהימנות נמוכה של הנתבע 7, תוך שהנתבעים נמנעו מלהציג שורה ארוכה ונכבדה של ראיות המתבקשות בנסיבות העניין. אין בידי בית המשפט לקבוע כי הורם נטל הראיה אשר על כתפי הנתבעים ובוודאי שאין בידו לנמק הכרעה לטובת הנתבעים (הכרעה שאינה ניתנת) כנדרש לפי סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. הנתבעים כשלו בהוכחת טענותיהם העובדתיות – הן באשר לטענת היותם חלק מ-28 המשפחות המקוריות שאכלסו בשנת 1956 את פרויקט הדיור במתחם שמעון הצדיק, והן באשר להיותם קשורים חוזית מול ממשלת ירדן באשר לנכס".
השופט אף מתח ביקורת על אופן ניהול ההליך מצד בני המשפחה הערבית ועורכי דינה ופסק הוצאות משפט משמעותיות, "לאור הגנת הסרק אשר נוהלה על פני משך זמן ארוך ביותר כמתואר לעיל ותוך שמראשית ועד אחרית אין לנתבעים זכות משפטית כלשהי בנכס, מצאתי לחייב את הנתבעים בשכ"ט עו"ד ב"כ התובעת בסך של 80,000 ₪ (הסכום כולל מע"מ), תוך שהנתבעים יישאו גם בהוצאות התובעת דלהלן, כאשר כל הוצאה כאמור נושאת ריבית והצמדה כדין ממועד תשלומה מקופת התובעת ועד הפירעון: שכר המומחה מטעם התובעת, המודד יורם אלישיב; מלוא ההשתתפויות בשכרו של מומחה בית המשפט, המודד ושמאי המקרקעין זהר עירון; אגרות משפט".
