טורקיה הודיעה השבוע שתגביל את היצוא של שלל מוצרים וחומרים לישראל, לטענתה מכיוון שישראל מנעה הצנחת סיוע הומניטרי מטורקיה לרצועת עזה. משרד הסחר הטורקי הכריז על הגבלתם של 54 מוצרים, ובהם בלוקים, מלט ואריחים, וכן מוצרי מתכת כמו פרופילי אלומיניום, מוטות פלדה וצינורות מתכת. כרגע מדובר בהצהרה בלבד, ולא פורסמה מגבלה רשמית ברשומות הטורקיות. כמו כן לא ברור עדיין מהו היקף המגבלה: האם מדובר באיסור גורף לייצא לישראל מוצרים אלה, או רק בצמצום של היצוא.
שר החוץ ישראל כ"ץ הודיע כי משרדו יגיב בהתאם, ויכין רשימה של מוצרים שישראל תמנע מטורקיה לייבא ארצה. "ארדואן שוב מקריב את האינטרסים הכלכליים של תושבי טורקיה למען תמיכתו במרצחי החמאס בעזה", אמר כ"ץ.
במשרד החוץ בודקים כעת מול ארגון הסחר העולמי אם טורקיה הפרה הסכמי סחר שהיא חתומה עליהם, וכן פונים לחברי קונגרס וארגונים פרו־ישראליים בארה"ב במטרה לבחון את חוקי החרם נגד ישראל הקיימים בארצות הברית, שיאפשרו אולי להטיל עיצומים על הטורקים, לעצור השקעות טורקיות ולמנוע יבוא מוצרים מטורקיה לארצות הברית.
ההחלטה של משרד הסחר של טורקיה התפרסמה יום אחרי ששר החוץ הטורקי הכריז על סדרת צעדים שטורקיה תנקוט נגד ישראל עד להכרזתה של הפסקת אש בעזה, צעדים שאושרו לטענתו בידי נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן. במשרד החוץ טוענים כי הדבר נובע מתסכולם של הטורקים מחוסר השפעתם על המלחמה בעזה, בניגוד למדינות כמו מצרים וקטאר. ישראל לא מאפשרת הצנחה של סיוע טורקי לעזתים, כמו שמתאפשר למדינות אחרות ובהן ארצות הברית, מצרים וירדן.
הנשיא ארדואן סופג ביקורת רבה מצד האופוזיציה על המשך קיום היחסים המסחריים עם ישראל על רקע המלחמה בעזה, וזאת על אף התבטאויות חריפות מצידו נגד ישראל, כולל האשמתה בפשעי מלחמה והשוואתה לנאצים. מפלגתו של ארדואן גם ספגה מהלומה כשחבריה הפסידו בבחירות המקומיות שנערכו בשבוע שעבר בשורה של ערים גדולות, בין השאר בשל ביקורת שהופנתה כלפי מפלגתו מצד שמרנים אסלאמיסטים.
שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת אמר ש"הטורקים הוכיחו שאי אפשר לסמוך עליהם, ושהם פועלים עם חמאס, קטאר ואיראן והאחים המוסלמים נגד מדינת ישראל. משרד הכלכלה והתעשייה פועל למציאת חלופות לטורקיה באמצעות הגברת הייצור המקומי וייבוא ממדינות חלופיות, (כדי) לא להישען עוד על משטר ארדואן תומך הטרור".
יחסי טורקיה וישראל מתאפיינים בשני העשורים האחרונים בעליות ומורדות. התנגשויות מדיניות מול טורקיה של ארדואן הן אירוע נפוץ במחוזותינו, בזמן כל מלחמה ו"סבב", וכן בעקבות משט המרמרה לעזה. שגרירים נשלחים ומוחזרים, ובכל פעם התיירים הישראלים מפסיקים לפקוד את המלונות הטורקיים – ושבים לנפוש שם כשהיחסים מתחממים מחדש. ובכל זאת, לאורך השנים יחסי המסחר בין ישראל וטורקיה נשמרו ואף שגשגו.
היקף הסחר בין ישראל לטורקיה עמד בשנת 2023 על כ־6.2 מיליארדי דולרים. ישראל ייבאה מטורקיה סחורות כמו תוצרת חקלאית טרייה ומוצרי מזון, מתכות בסיס, גומי ופלסטיק, מוצרי תחבורה ומכונות ומיכון חשמלי, כל אלו בהיקף של 4.6 מיליארד דולר. אלה מעמידים את טורקיה במקום החמישי ברשימת מדינות היבוא לישראל, כ־5 אחוזים מסך הייבוא. ישראל גם מייצאת סחורות לטורקיה בהיקף של 1.6 מיליארדי דולרים – בעיקר כימיקלים ומוצרי התעשיות הכימיות, מוצרי גומי ופלסטיק ומכונות ומיכון חשמלי.
במשרד הכלכלה סבורים שיש לבחון את החרם הטורקי בזהירות. לדבריהם המגבלות לא יגרמו למחסור מיידי, מכיוון שלספקים יש מלאי, והמצב דינמי ויכול להשתנות בהתאם להתפתחויות המדיניות. גם אם החלטה כזאת תיכנס לתוקף בשבועות הקרובים, היא יכולה להתהפך בתוך חודשים אחדים.
כרגע מדובר רק בהצהרות. לטורקיה קשרים כלכליים ארוכי שנים עם ישראל, אבל לעסקים רבים בטורקיה אינטרס מובהק בהמשך היחסים הללו. בטורקיה עצמה יש צורך בחומרי גלם ומוצרים רבים המיובאים אליה מישראל, ומשבר ארוך ביחסי המסחר בין שתי המדינות יזיק לטורקיה ולא רק לישראל. לפיכך, אומרים במשרד הכלכלה, לא סביר שהחרם יתמשך לאורך זמן.
ללמוד מהנורווגים
מחסור ישפיע על ענף הבנייה בעיקר, ושם בהחלט מזהירים מפני אפשרות של עליות מחירים. בהתאחדות הקבלנים בוני הארץ קראו לחזק את תעשיית הבנייה הישראלית, להפסיק את הרכש מטורקיה ולתעדף רכש ישראלי על פני רכש ממדינות זרות. נשיא ההתאחדות ראול סרוגו אמר כי "המסקנה המיידית מהאירוע הזה היא שיש לשמור על עצמאות הייצור של מדינת ישראל. חייבים לפתח את תעשיות הבנייה הישראליות ולעודד ולקדם אותן באופן שיאפשר להסתמך פחות על הייבוא".
זעקות השבר הללו הן גם ניסיון לנצל את המצב כדי להיטיב עם התעשייה המקומות. בהתאחדות התעשיינים אמרו ש"חייבים להבטיח עצמאות יצרנית ולחזק את התעשייה הישראלית". לטענתם, טורקיה נמצאת כבר זמן מה בתהליך השתלטות על כמה ענפי תעשייה בישראל, כמו תעשיות הבנייה, באמצעות יצוא סחורה מסובסדת שמייצרים עובדים בשכר נמוך, ובכך הם "מחסלים את התעשייה הישראלית המקומית ופוגעים בעצמאות היצרנית שלנו". ד"ר רון תומר, נשיא התאחדות התעשיינים ויו"ר נשיאות המעסיקים והעסקים, טען השבוע כי "ישראל חייבת להיות עצמאית גם במוצרים שהיא מייצרת. אנחנו חייבים להיות מסוגלים לייצר הכול בעצמנו".
הם אולי צודקים בניתוח, אבל לא בהכרח במסקנה. המקרה של טורקיה מעיד על בעיות עומק גם בכלכלה הישראלית. ישראל אינה מדינה אוטרקית המייצרת את כל צרכיה בעצמה, ובניגוד לטענות התעשיינים – גם אינה יכולה להיות כזאת. מחצבים, דלקים, חומרי גלם לתעשייה, מוצרי מזון ומוצרי צריכה מיובאים לכאן בהיקפים גדולים, כי חלקם הגדול פשוט אינם מיוצרים כאן, ולישראל אין יתרון בייצורם המקומי.
גם תעשייה "כחול־לבן" משתמשת בחומרי גלם מן הנכר, וגם החקלאות המקומית נדרשת לדלק, מכונות, מזון לבעלי חיים, זרעים וכמובן עובדים זרים. כל אלה מגיעים באופן בלעדי כמעט מחוץ לישראל, ובלעדיהם לא הייתה תעשייה ולא הייתה חקלאות. לפני הפתיחה ליבוא של מוצרים רבים, כמו בענפי הטקסטיל, הריהוט ומוצרי החשמל – המוצרים הללו נמכרו במחירים גבוהים מאוד בישראל כדי "להגן" על התעשייה המקומית. מי ששילם את המחיר היו הצרכנים כמובן.
הצעד שישראל צריכה לנקוט עכשיו הוא גיוון מקורות היבוא שלה, כך שטורקיה לא תוכל להשתמש ביחסי הסחר שלה איתנו כמנוף על מדיניות החוץ והביטחון; וכדי שישראל לא תהיה תלויה במדינה אחת בלבד לצורכי הבנייה שלה.
כמו במקרה של הפועלים הפלסטינים, תעשיית הבנייה המקומית התמכרה יותר מדי לתנאים הנוחים – היבוא הזול מטורקיה, כוח העבודה הזול מהרשות הפלסטינית ומעזה. שני אלה אינם כורח המציאות. ביפן ובנורווגיה אין פועלים פלסטינים, ובכל זאת בניינים נבנים שם מדי יום, וכנראה בקצב מהיר יותר מאשר בישראל. בעולם יש מעל 200 מדינות, בטוחתני שאפשר לייבא עגורנים, מלט ופרופילי אלומיניום מיותר מאשר מדינה אחת.
גם בענף החקלאות התרגלנו יותר מדי לטורקיה הקרובה, כשאירופה נמצאת לא רחוק מעבר לים. העגבניות הטורקיות, למשל, הן התחליף העיקרי לעגבניות הישראליות שמגודלות ברובן הגדול באזור עוטף עזה. המתקפה שהונחתה על חבל הארץ הזה ב־7 באוקטובר יצרה מחסור זמני בעגבניות, וישראל נדרשה לתגבור מעגבניות טורקיות. זוהי לא גזירת שמיים אלא מדיניות. מדיניות משרד החקלאות, בעיקר תקנות "הגנת הצומח", הן אלה שמעכבות ובולמות הבאה של תוצרת חקלאית, מעגבניות ועד אננס, מרוב מדינות העולם. כשאנחנו נתקלים במלחמה, במגפה או בהתייקרות מחירים מסיבה כזאת או אחרת, בעלי אינטרס בישראל קוראים מיד "לחזק את התעשייה המקומית" ו"לשמור על עצמאות". אבל המסקנה שלנו צריכה להיות להרחיב את היבוא, לא לצמצם אותו.
