"ההשראה לכל שיר היא החיים עצמם", אומרת אוריה, "ו'ילד מטרייה' אלה החיים שלי, מה שקרה, מה שראיתי, מה שחוויתי. אומנם היום אני כבר אישה, ואת המוזרות שלי למדתי לחבק ולאהוב, אבל אני חושבת שקשה נורא להשתחרר מתוויות שמדביקים לנו. זה יכול ללוות אותנו לאורך כל החיים וצריך לתת על זה את הדעת. התווית של מוזרות או חריגות או המחשבה שאני פחות – הן לא עוזבות באמת, זה נמצא כל הזמן. יש משהו מרפא בלשיר את השיר, לראות את התגובה של האנשים ששומעים אותו ואיך הם מלבישים עליו את הפרשנות שלהם".
השיר הגיע מהר מאוד למיליון צפיות והתגובות אכן לא הפסיקו לזרום, אנשים כתבו לה ואפילו ניגשו לדבר איתה ברחוב. "אני בעיקר מקבלת סיפורים של אנשים שעוברים או עברו סיפורים כאלה. האמת שלא חשבתי שהתופעה הזאת כל כך רחבה, זאת אומרת, אני עברתי אותה אז אני יודעת שהיא קיימת, וידעתי שבכל כיתה יש כמה ילדים שעוברים חרם, אבל זה הרבה יותר גדול ממה שחשבתי. אני מאוד שמחה שהשיר הזה הוא כמו זרקור על התופעה ושהוא נותן לאנשים, לילדים בעיקר, כוח, כי אם עד היום הייתה להם תווית של 'אני ילד מוחרם' פתאום התווית השתנתה, וקוראים לזה ילד מטרייה, וזו הגדרה שאפשר לקחת אותה למקום שהוא עוצמתי".
בגיל 13 היא הוצאה מהבית בצו חירום, משם התגלגלה בין פנימיות ומשפחות אומנה, עד שבגיל 18 מצאה את עצמה ברחוב. על הנסיבות שגרמו לה לצאת מהבית היא לא רוצה לדבר. "הגעתי לרחוב כברירת מחדל, כי לא ראיתי באותה נקודת זמן אופציה אחרת, פשוט נשארתי בלי כלום, וזאת הייתה הסיטואציה. אבל היה לי ברור שזה לא המקום שלי, שאני אעבור את זה. לא ידעתי איך, ולא ידעתי מתי, ולא ידעתי כמה זמן זה ייקח, ובטח שלא תיארתי לעצמי שזה יימשך כל כך הרבה זמן. חשבתי שאני אצליח לפתור את זה תוך כמה ימים. בינתיים עשיתי לעצמי שני חוקים – אחד, אני לא נוגעת בסמים ובאלכוהול. זה כאילו נשמע מובן מאליו לאנשים שחיים בחברה נורמטיבית, אבל ברחוב זה לא, כי כולם משתמשים בסמים, אבל היה לי ברור שאם אני נוגעת בזה אז אין לי דרך חזרה, או שלכל הפחות אני מהמרת על החיים שלי. ושתיים, זה שאני לא נופלת לזנות. ששוב, ברחוב זה הנורמלי, ככה מתנהלים כדי לשרוד. שני החוקים האלה שעשיתי לעצמי שמרו עליי".
"אפשר לצאת מהרחוב אבל לא לצאת בן אדם בריא, ואני בריאה בזכות ששמתי לעצמי את ההגנות האלה. חלק מהזמן ברחוב העברתי בספרייה הציבורית בירושלים, ישבתי וקראתי כי אני מאוד אוהבת ספרים, ומצאתי לי פתרונות שישמרו עליי תוך כדי הכאוס שאני נמצאת בו".
איך מעבירים את היום ברחוב? איך שורדים?
"כדי לאכול מבקשים כסף מאנשים ברחוב. קראנו לזה מגביות – שזה בעצם קיבוץ נדבות לכל דבר. בגלל שהיינו צעירים, לא ישבנו ברחוב עם כובע אלא ניגשנו לאנשים וביקשנו 'סליחה, יש לך עשרה שקלים לאוטובוס?' או לאכול. המטרה היא לעבור את היום בחיים, ואז את עוברת יום, ועולה השמש וצריך לעבור עוד יום וכן הלאה".
למה לא פשוט לצאת לעבוד?
"כל המקומות בסביבה ידעו מי דייר רחוב, והם לא רצו להעסיק אותם. אז אם את רוצה עבודה, את צריכה למצוא אותה במקום רחוק. אבל אין לך כסף להגיע לעבודה, ואין לך דרך באמת להתקלח, אין לך בגדים, את נמצאת באיזה לופ שהוא בלתי אפשרי כשתוך כדי את מנסה לעבור גם את היום שהוא תמיד מלא בחוויות של רחוב".
היו רגעים מפחידים?
"כן, בטח, כל הזמן. את פשוט שומרת על עצמך, מתרחקת ממקומות שאת מזהה בהם סכנה ועושה את הכי טוב שאפשר".
הריאיון המלא יפורסם מחר (ו') במוסף "מוצש" של מקור ראשון
